Left Sidebar Content

זוגיות | נשים - זווית אישית

עבדים היינו?

"חופש" היא אחת האידיאות היחידות שתמיד באופנה. איך שלא נסתכל על זה, כבר מאות בשנים ש"המלחמה על החופש" מְשַווה איזה נופך יוקרתי לכל מעשה או אמירה, ויהיו אוויליים, אלימים או מיותרים ככל שיהיו. כי יש משהו במושג המופשט הזה שנקרא "חופש", שמצית בנו איזו שאיפה נעלה...
מאת: שלי פרץ

יכול להיות שזה מעצם היותי אמא טרייה - כשמושג החופש מתעמעם קשות, שלא לומר נעלם לו בין יללות תינוקת מתוקה, החלפת חיתולים והנקה (ובל נשכח אחר כך את ניגוב הפליטה) - מצאתי את עצמי השבוע עורכת לי סדר פנימי, בעודי מקרצפת "בחדווה" עוד פינה שאמורה להתפנות מכל שארית חמץ נוראה...

איכשהו יוצא, שהקרצוף הוא הזמן שבו אני חושבת בבהירות מְרַבית. אולי זה מפני שהדבר היחיד שמצליח לשרוד את ריח האקונומיקה שמשתק את כל איברי הנשמה והנשימה, ואפילו את המרמור הכבוש על כך שהפכתי "שפחה", הוא דווקא אותו מחשבון פנימי, שעורך חשבונות עצמיים בלי כחל וסרק, כמו שאומרים. והנה - מצאתי לי תהייה מעיקה.

בעודי צולחת עוד סנפלינג ארונות מקיר אל קיר במסע הרהוריי הפנימי, גיליתי לתדהמתי, שהחופש המיוחל והנוצץ, רק הולך ומתרחק ממני עם השנים.

כשהייתי ילדה נאיבית ותמה, הייתי בטוחה שככל שאגדל, כך אהיה יותר חופשייה. מעצם היותי רכה בשנים, השתייכתי לקטנים, שבטוחים שהחופש האמיתי שמור לגדולים: "רק אסיים את בית הספר, ואמצא אותו כאן, מעבר לפינה..." ניחמתי את עצמי. אבל הוא בושש להגיע. קיוויתי שכאשר אוציא רישיון נהיגה, אהיה חופשייה באמת לקרוע את הכבישים ולבלוע ת'חיים! אבל שוב חיכיתי חיכיתי, בכיתי בכיתי והוא לא... אה! הבריקה במוחי מחשבה חדשה, החופש הרי מתחיל אחרי הצבא. אבל גם כשחציתי נרגשת את שערי הבקו"ם, מנפנפת בתעודת שחרור חתומה, עדיין הרגשתי כבולה. נו, ברור! רק כשאסיים את התואר ואממש את עצמי על מסלול ההצלחה, אז באמת אהיה חופשייה. והנה שלוש שנים אחר כך, אני עושה מה שחלמתי, אבל מבפנים - עודני כבולה. אולי זה בגלל שלא מצאתי אהבה?! הלוא הזוגיות היא הפתרון שיביא אותי אל המנוחה ואל הנחלה!

ואז באה אהבה "מחייבת", חתונה, עבודה קבועה, ילדים, ו... רגע, למה יש לי תחושה משונה שקירות העולם הולכים ומצטמצמים סביבי? האם ייתכן שהמרחב הנפשי שלי (הפיוטי, הייחודי רק לי) הולך ומתכווץ לו, שלא נדע?

ואם כל זה לא מספיק, גם יחצ"ן החגים החליט להצטרף לחגיגה, ולזרות לי מלח על הפצעים, בכך שדואג לקיים מדי שנה חג מחוצף שכזה, הנושא בגאון את הכותרת "חג החירות"?

כן, כן החג הזה, שמגיע בתום חודש של שיעבוד לניקיונות הבית ולבישולים עבור קרובי משפחה שלא פגשתי... מאז הפסח בשנה שעברה. וכל מה שנותר לי לשאול הוא: "חופש, הלו, איפה אתה?!"

הקושיה החמישית

טוב, מאחר שהבית סודר ונוקה פיקס, והחופש לא נמצא בשום פינה (אפילו לא בארונות החמץ, שלעת עתה סומנו באיקס), ומאחר שדוד פסח מסרב לפסוח מעלינו גם השנה, כנראה שאין ברירה. במקום לנסות להדחיק שוב את משמעות החג הזה על ידי פחיסת מצות בלתי מבוקרת, ובניית לו"ז לדיאטה השנתית שתבוא אחריו, אולי כדאי להרפות לרגע מהאכילה הכפייתית, ולשאול לפחות קושיה אחת: חירות ממה?

ואם כבר בקושיות עסקינן, הייתי שמחה להבין אחת ולתמיד, האם יש איזו משמעות לעובדה שבמשך תשעה ימים בשנה החמץ יורד לתחתית סולם הרייטינג, ועל הצלחת מככבת - מצה (שהיא הרבה הרבה יותר משמינה!)?

אז עבור כל התוהים והתועים, שמחפשים את החופש באבק הדרכים, אני שמחה לבשר לכם, שהשנה לא רק תשאלו קושיות, אלא תוכלו לקבל אפילו כמה תשובות, מנקודת מבטה המנוסה והרלוונטית של חכמת הקבלה.

חג שכולו חירות?

הרי לכם סקופ: ללא מצלמות נסתרות, ומבלי להיעזר בשירותיו של רפי גינת, הקבלה חושפת את פרצופו האמיתי של המשעבד הערמומי - מר אגו, או אם תרצו, בשמו האלגנטי: "הרצון לקבל הנאה" (לעצמי, כמובן). מדובר באותו אגו שמנמן שמנהל כל אדם ואדם, ודורש אספקה בלתי פוסקת של תענוגים (עדיף כאלה שהם גם על חשבון אחרים), ובסוף הוא עוד מותיר אותנו שוב רעבים.

עכשיו אפילו אטרח להסביר לכם, במה הדברים אמורים.

קחו את פסח כדוגמא: אתם מנקים, מסדרים, מוציאים, מכניסים, מכבסים, מבשלים, מתלבשים בבגדי חג חדשים, ובעצם, מחכים רק שייגמר הסיוט של הסדר, ותעלו לטיסה שהשגתם בדיל חייכם בדקה ה-90. והנה הגיע הרגע, אתם נוחתים בארץ חלומותיכם... ועכשיו - ההנאה! כמה זמן היא נמשכת? כמה שעות, או במקרה הטוב, כמה ימים. והנה לפני שהספקתם להרגיש, אתם לא ממש מבינים מה כל כך מרגש בעוד כמה גושי בטון, נופים (הגן כאן נראה כמו פארק הירקון), אבל לפחות תוכלו לספר לחברים שביליתם בפסח כמו גדולים (ותתחילו לחכות לטיסה של פסח הבא).

כך קורה לנו עם כל דבר בחיים - אנו משתוקקים למשהו, עובדים כדי להשיג אותו, והנה כשהוא מונח על כף ידינו, מתפוגג הקסם, ועימו מתפוגגת גם ההנאה. כך יוצא שבסופו של דבר, חיינו הקצרים מורכבים מאוסף של שאיפות לקבל סיפוקים מיידיים, ולנו אין לרגע מנוחה... מישהו אמר: "עבדים היינו" ?

ניקיון יסודי

הכול טוב ויפה, אבל ההשתחררות מאחיזתו של אותו אגו מופרע, נראית כמשימה בלתי אפשרית בעליל. וברור לנו שניקיון הבית לאו דווקא יועיל.

אבל אנחנו עם סגולה משודרג, שהצליח להבריז לפרעה (וזה עוד לפני שהיה לנו נשק גרעיני, שב"כ או סלולרי דור שלישי), לחצות את הים בנון-שלנטיות, אז מה זה כבר עבורנו, להשתחרר על הדרך מהאגו?

עבור מי שחושב לנסות את זה בבית, כאן בדיוק מגיעה לעזרתנו יחידת ההצלה, שעד לפני כמה שנים עוד היתה סודית, ולאחרונה החליטה לחשוף את עצמה לכולם: חכמת הקבלה.

הקבלה מסבירה, שהיות והבית מסמל את לב האדם, מטרת המנהג התמוה לערוך ניקיון יסודי אחת לשנה היא, להזכיר לנו לנקות את הלב מהאהבה העצמית (האגואיסטית) ולהכשיר אותו ואותנו לאהבת הזולת.

כזכיינית הבלעדית על שיטת ניקוי הפנימיות שלנו מכל רבב של אגו, מבטיחה הקבלה, שבכוחה לפתח בנו צורת טבע חדשה. במקום טבע אגואיסטי וניסיונות מתמידים למצוץ מהחיים הנאה רק לעצמנו, היא מציעה אלטרנטיבה בדמות טבע אלטרואיסטי שנהנה אך ורק מנתינה לזולת.

ומאחר ומדובר בחג, אי אפשר בלי מבצע 1+1, כשנפתח טבע אלטרואיסטי, התענוג המיוחל לא יחמוק שוב ושוב בין אצבעותינו, אלא יעבור לאחרים. וכולם... יהיו שמחים.

חג שמח!

הוסף תגובה
תגובות
כותרת
שם
דוא''ל
תוכן
שלחבטל
שלח לחבר
שלח לחבר
שם השולח/ת
כתובת השולח/ת
שם החבר/ה
שלחו לכתובת דוא''ל
שלחבטל
תגובות
אין כרגע תגובות
<p>shvoa-ha-sefer</p><p>antisemetisem</p>
<div id="__tbSetup"></div><p>hafatza</p><p>radio_zohar</p><p>new-life</p>

Right Sidebar Content