Left Sidebar Content

זוגיות | נשים - זווית אישית

שק של אגוזים

"איך הייתם מגדירים את עצמכם יותר, יהודים או ישראלים?" בעקבות מפגש עם נוער יהודי מכל העולם, השאלה הזו נהייתה מהותית בשבילי, ולאו דווקא פתירה

"איך הייתם מגדירים את עצמכם יותר, יהודים או ישראלים?"

השאלה הועלתה לדיון לפני משלחת בני נוער מישראל, בדרכנו למחנה מנהיגות של אחת מתנועות הנוער בארה"ב.

היינו אז בני שש-עשרה. עד אותו הרגע, שאלות מהסוג הזה לגמרי לא הטרידו אותנו. אך בעקבות המסע שעברנו במפגש עם נוער יהודי מכל העולם, השאלה נהייתה מהותית בשבילי, ולאו דווקא פתירה. לאט לאט התברר שלא ברור לי כל כך מה זה אומר להיות יהודי או ישראלי, מעבר לשורת הלאום בתעודת הזהות.

כשהגענו למחנה בפנסילבניה, שבו שהינו בבקתות עץ ביער קסום ליד אגם, התמוגגתי למראה הציורי אליו הגענו. הכל סביב ירוק, עשיר בתותים ואוכמניות, כאילו מחכים שננגוס בהם בתאווה. והאגם, פשוט נפלא! השאירו לנו סירות בכל מיני גדלים כדי שנוכל לשוט בהן. אחר כך התברר שצריך סירות כי כששוחים במי האגם נתקלים בצלופחים. התקלה הקטנה הזו לא הפריע לנו להנות. מה אגיד לכם, שלחו אותנו לגן עדן של ממש.

אחרי שהתרגלנו מעט למקום ניגשנו לפגוש את בני הנוער היהודים ממדינות שונות בעולם שהגיעו יחד איתנו בכדי לשמוע על מה שמייחד אותנו כיהודים. במהלך הימים, ככל שסיפרו לנו על ההיסטוריה המשותפת שלנו, בלט יותר ויותר השוני בינינו, בין הקבוצות מהמדינות השונות, וגם בתוך המשלחת הישראלית, שבה כל אחד היה ממקום אחר בארץ ומתרבות שונה.

אמנם למדנו על מה שמאחד אותנו, אבל בפועל הרגשנו מאוד שונים. הפרשנות שלנו על ההיסטוריה המשותפת שלנו היתה גם היא שונה.

בנוסף, האינטנסיביות של להיות, אפילו במקום המופלא הזה, כל כך הרבה זמן ביחד, החלה להעיק.

עם הזמן מאסתי בתותים ובאוכמניות והתחלתי להתגעגע לפלאפל של מזרחי בנס ציונה. הנוף לא השתנה ולבטח הוא גם היום יותר יפה מאשר הנוף בארץ. אבל הגעגועים שלי לארץ, רק הלכו וגברו, הלכו והתעצמו, עד שכמעט חזרתי לארץ לבדי, לפני שהסתיימו להם ששת השבועות של המשלחת. כבר אז הרגשתי שאני קשורה מאוד לארץ הזו. אבל עדיין השאלה - מה זה להיות ישראלי או יהודי, נשארה בלתי פתורה אצלי. עד שנתקלתי בחוכמת קבלה, ויחד איתה יצאתי למסע מרתק שעוסק בדיוק בנושאים האלה אבל מזווית חדשה ולא מוכרת.

מעניין במיוחד היה בשבילי לקרוא את מה שכתב המקובל הרב יהודה אשלג בשנת 1940 בעיתון האומה. כפי שהוא מעיד, העיתון נכתב: "מתוך רעל השנאה שתקף לאומות העולם להשמידנו מעל פני האדמה". בהמשך הוא מציין, את מה שעל פניו נראה ברור מאליו - שללא אחדות בינינו, לא תהייה לנו תקומה, כמו שגוף בריא חייב לפעול בהרמוניה - האומה חייבת לפעול בהרמוניה.

די לנו להביט במצבנו היום בכדי להבין שלא רק שלא התקרבנו לאידיאל המתואר אלא אף התרחקנו ממנו. העם היהודי בכלל ואנו הישראלים בפרט מזכירים שק אגוזים שמאוחד מבחוץ. ובפנים, לא רק שהאגוזים אינם קשורים בניהם, אלא גם כל תזוזה גורמת להם להתנגש זה בזה.

ואכן הגענו לכאן מתוך כך שנדחפנו לכאן וגם כאן אנו מתאחדים רק שהצרות מבחוץ לוחצות עלינו. אבל אין בנו איחוד שבא מהלב, שיוכל לקשור בינינו.

כשאני נזכרת בגעגועים שלי לארץ, געגועים שאני חשה בכל פעם שאני מתרחקת מהמדינה שלנו ואפילו למעט זמן, אני מרגישה שהכרחי שנמצא כאן את הדרך להרגיש את ה"ביחד" שלנו. שלא כמו אותם האגוזים שמתנגשים זה בזה בתוך השק, אנו נמצא את הדרך להתחבר מהלב.

היער והאגם בפנסילבניה אמנם נראים כמו גן עדן, אבל בשביל להרגיש את גן העדן באמת אפשר רק באמצעות אהבת אחים והאחדות שבינינו.

הוסף תגובה
תגובות
כותרת
שם
דוא''ל
תוכן
שלחבטל
שלח לחבר
שלח לחבר
שם השולח/ת
כתובת השולח/ת
שם החבר/ה
שלחו לכתובת דוא''ל
שלחבטל
תגובות
אין כרגע תגובות
<p>קורס חכמת הקבלה</p><p>shvoa-ha-sefer</p><p>antisemetisem</p>
<div id="__tbSetup"></div><p>radio_zohar</p><p>new-life</p>

Right Sidebar Content