מוצא שפתיך תשמור ב"נ בשא"ז להתגלות הוי', אלמדה פושעים דרכיך ... ובכל אוני אתפלל ואעבוד יום ולילה, עד אמצא מקום להוי', כי לא אתן שנת לעיני ולעפעפי תנומה ... נכון לבי לה', ואין חולה עליך ואין גולה את האוזן, ומה אשיב על זה ליום פקודה, ואוי לו לכסיל שמתעבר ובוטח בפנים מסבירים ויפים לו בהוה, ואינו מבין כלל מה הטמון תחת הפנים, ואין מרגיש כלל לפני מי הוא נמצא
הנה מדרך ההכרה שמתחילה מזדמן גופו של חבירו, ואחר כך כשמתחיל התחברותו עמו מזדמן לפניו דעתו ושכלו גם כן. ואפילו כשנעלם חבירו מעיניו, הרי נעלם דוקא מעיני הגשמיים, אבל מעיני הרוחניים - שמתדבק דוקא בשכלו - הרי לא נעלם מהם כלום, כי שכלו נמצא בזכרונו כמאז, כן אתה, בלי שום שינוי כלל, ואפילו תואר צורת גופו, שהוא רוחני גם כן, לא יפול עליו שום העלמה.
הנה כתוב, (דברים ד טו) "כי לא ראיתם כל תמונה", וצריך פירוש, כי מי פתי יחשוב ויהרהר אשר שום דמיון גשמי יפול בהבורא ית', והאמת, אשר על כן יש בעולם, בחינת השגה בבורא ית', כי אין שום רצון מתעורר במה שאינו במציאות, אלא יכולים אנו לדון בזה, במין הרוחני ובסדריו היותר רוחני מכל המציאות, וזהו עניין השכל, אשר צורתו נאחזת בהרגש האדם, בהבחנת אמת ושקר, אשר הבחנה זו נקראת גוף השכל, לעיני ראיית הגשמיים, והבן.
ידוע כי מעלת השלימות ישקל לפי הפלגות החסרונות, ואם כן יהיה ח"ו יוצא מזה משפט הפוך, דיציבא בארעא, וגיורא בשמי שמיא, והבן.
לשיקבו"ש (כתובות יז.) "ב"ש אומרים כלה כמות שהיא, וב"ה אומרים כלה נאה וחסודה". פירוש, בליל שבת כשמרקדים ומזמרים, "לכה דודי לקראת כלה", באיזה כלה הכונה, "בש"א כלה כמות שהיא", דהיינו, (תהלים קיט פא) "כלתה לתשועתך נפשי", כי צריך לשים לב בעיון, להבין להשלים החסר לה. (שה"ש ח ח) ו"מה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה", ולכן כלה חביבה לחתן שלה.
ענין שם אומן, ושם נאמן, דרך משל, הרואה איש עני וגברא ערטלאי, ובקש מאחד להפקיד אצלו מעותיו, ונמשך אחר דבריו בלי דעת, והפקיד אצלו כל מה שצמצם מפרנסתו...
וקאמר, (שם ב) "רוח הוי' דבר בי ומלתו על לשוני". דהיינו, דוקא בו נגלה דבר הוי', ודוקא על לשונו, סוד, הנקבה, באשר שהיא נוקבא, שזה לשונה וסגולתה ביחד...
מה היה דברו, מפרש וקאמר, שדברו היה, (ש"ב כג ג) "צדיק מושל יראת אלקים". כי למד לנבראים הסוד, אשר יש כח ביד הצדיק, למשול ביראת רוממותו עין בעין, שסוד זה, לא היה מושג כלל טרם הצמצום...
"תתהפך כחמר חותם ויתיצבו כמו לבוש" (איוב לח יד). כי שורש הכלי, הוא כמו שמבואר, (דברים יא כב, ל כ) "ולדבקה בו"...
עניין הניגון הוא הממוצע בין הרוחניים והגשמיים, פירוש, כל מה שנתפס במח הדמיון...
ראוי שנדע שצורת הסיתומים הנוהג בנשמות, הם עצמם צורת המלך בתור גוף המלך, כמו הגשמי, הגם שבשר גופו סותם ומכסה על רוחניותו ונשמתו, מכל מקום עין המבט נופל על בשר גופו ותנועותיו, ואדרבה מגלה את רוחניותו, ואינו מכסה כלל.
יש במפרוסמות מה שאין במושכלות, כי אין להם יגיעה מתחילה, וידיעתם ברורה עד תכליתם, ואין מקבלים כל תוספת, בעולם, שנה, נפש, ואין להם ערך וחשיבות כלפי עצמם, זולת במה שנוגע לתועלתם...
דע אשר אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה, פירוש, בסוד הכתוב, (ישעיה מט יח) "שאי סביב עיניך וראי כלם נקבצו באו לך וכו', ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה ואני שכולה וגלמודה וכו', ואלה מי גדל" וכו'. כי, (חולין קכז.) "כל שיש ביבשה יש בים, חוץ מן החולדה".
יש צדיקים שאינם משגיחים כל כך על בניהם, לגדלם ברב טוב ... להצילם מכל פגע רע. כי אומרים, שעובד השם, צריך רק להתאמץ ולעבוד, כשור לעול וכחמור למשא.
אמרו, שיש בחינת דם לבן חריף בתוך בטן האדם, שזה עושה כח העיכול. ובו גם קשור כל חיות האדם. והוא הולך ומתמעט, על ידי עבודת העיכול, המוטל רק עליו. ולכן בעבור חשבון סעודות, בסכום שניטל ונשאב לגמרי, אז ימות החי.
(סוטה כא.) סוד מצוה דמגני ולא מצלי...
אמרו, (עי' סנהדרין צא:) עתידים המתים להחיות במומם, כדי שלא יאמרו שאין זה אותו האדם שמת, וכיון שרואים גם מומם ידעו הכל שהוי' ממית ומחיה והוי' הוא אלקים.
מה שהאדם אינו מפקיד מהונו לאדם שאינו מכיר, אינו מטעם שמא יקחנו לעצמו, אלא מטעם שמא יחסר לו. ולכן לנאמן לו ילוה הונו, ואינו דואג שמא ירויח בהונו...
הנה לו התקבצו כל החרטומים, לא יבראו בריה חדשה, כי זהו ביד הבורא יתברך, ולא יועילו כל החכמות שבעולם.
"אך בצלם יתהלך איש" (תהלים לט ז), נראה הפירוש, שנברא בצלם אלקים, אינו ענין אלא להשתלם במעשים טובים, להקרא איש אלקים...
"אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי" (תהלים כג ו), הנה איתא שכל העולמות כגלדי בצלים נתונים זה בזה, ועולם הזה בתוך כמו נקודה. נמצא, שכל קוים וצינורות השפע, עוברים דרך נקודה זו, דמיון קוי עיגול האברים על נקודת המרכז מראש לסוף וכולם יפגשו בנקודה.
"באש הוי' נשפט" (ישעיה סו טז), פירוש, כי ב' מושלים הראשיים מתחילה באים ברעש גדול, כי מתגאים מאד, כאילו ניתנה להם ממשלה אמיתית בארץ, ואינם נכנעים בפני שום בריה שבעולם, וגאותם לדמות לעליון, בסוד, (ישעיה יד יד) "אעלה על במתי עב אדמה לעליון"...
סוד הספירות, הוא סוד אצילות, וגדרם הוא חלק שנתן האין סוף ואין תכלית, שדרך בו ישיגו אותם, ומחֵלֶק מכירים הכל, פירוש, שהספירות הם אלקיית, ולאלקיית אין גדר מקום, כי הגשמיים לא יפסיקו את הרוחניים...
אמרו ז"ל, שנקודת הצמצום דאמצע אין סוף, דהיינו, שמקיפו מכל צד, שנראה אין סוף ב"ה בעולם, בדרך חוט המקיף מכל צד, ומחזיר כל חסרון לשלימותו יתברך, ואחר כך נעשה צמצום בהארה זו, דהיינו, שמסלק בחינת האור השלם, ומתגלה שמכבר הושרש באותו הצמצום, שהוא גם מקיים כל המציאות שהיה ויהיה, והבן.
שלש מראות בצמצום. א. שהצמצום נראה רק במקום אחד, אבל בכל סביבותיו אין סוף ברוך הוא. ב. שהאין סוף ברוך הוא, משאיר אותו מקום הימנו. ג. שבמקום הזה מתגלה שורש הדין.
עניין שני הקצים, נראה כי טרם שנתגלו כסא דין, וכסא רחמים, היתה בחינת השפע בבחינת קץ הימים, ותכלית כל מעשה, ואם כן היה קץ בחייו, כי למה לו עוד לחיות, ומה ירויח באותו החיים, כי אין שלימות אחר שלימות כנודע. וזה עניין קץ הימים, שמזה התפשט בחינת קץ כל בשר, והבן. וזה יתגלה במעמד הקדוש, בחינת קץ הימין, פירוש, לא קץ של כל הגוף, אלא קץ הימין, שהושלם כל צרכו.
סוד הצמצום הוא נמשך מאור רשימו והרחבה מפעולת הקו. וכשאדם קורא בספר, מתדבק באור רשימו, שהוא רואה מעשה רשימות האותיות...
דבר הצמצום היה לגלות שמותיו יתברך לנבראים, שבהיות הנברא משתוקק לחזור לשורשו, הוא מסתייע הרבה על ידי הזכרת שמותיו יתברך, אבל לפני זה כשהיה מושפע מאין סוף, לא יתכן להזכיר שום שם וכינוי, אלא שם אחד, בסוד, (יחזקאל לז יז) "והיו לאחדים בידך".
הנה מוזהר הייתי מבק"מ, שלא להוכיח לשום אדם, ואמר לי טעמו מאמר חז"ל, )ערכין טז:("תמה אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה אם אמר לו טול קיסם מבין עיניך, אמר לו טול קורה מבין עיניך".
"מי יתנני כירחי קדם כימי אלוקי ישמרני, בהלו נרו עלי ראשי לאורו אלך חשך". )איוב כט א ב( זה עניין שבע החומות המובאים בספרים, פירוש, שבסוד, )משלי כד טז( "שבע יפול צדיק וקם ורשעים יכשלו ברעה". וזה עניין, "תהלים ו א ב ( "למנצח בנגינות על השמינית הוי' אל באפך תוכיחני ואל בחמתך תיסרני". פירוש, בסוד הכתוב, )איוב כט ו( "ברחץ הליכי בחמה וצור יצוק עמדי פלגי שמן". )שם ד( "כאשר הייתי בימי חרפי בסוד אלוקי עלי אהלי" וכו'. שבהיותו תמיד בבית המלך, ראה אצלו בתו החביבה, רישא דכל תיאובתין וכל כיסופין, אולם בשאלה קטנה לא ממשית, נטרד מהיכלא דמלכא, דהיינו, ששאלו אותו על טבעת של מלך, ובאמת היתה בידו, אבל לא הבין השאלה. וטרם שישב את עצמו נטרד, כידוע, והנה לאחר שעשה תשובה, ראה שיש לו לעבוד באותם החומות, ולהעביר הקליפות והחיצונים, אשר נאחזו על ידו, ואז ששה החומות הראשונים קלים המה לפרוץ בהם, בסוד, טבעת המלך שהראה לכל עובר, ונעשו לריק ואפס, אבל כשהגיע לחומה השביעית, מקום ברתא דמלכא, שם צריך לכלי זין ממש, ומקיף שם עמק גדול, הנקרא עמק הבכא, אשר הנופלים שם, אין להם תקומה עוד, ועל העמק גשר, ושני ממונים עליו, מקצה מזה, שמו 'נבל', אשר לא יתן לשום עובר דרכו לישא עמו טבעת המלך. ומקצה השני שמו 'ואולי', אשר לא יתן לשום עובר דרכו לישא בידיו כלי זין, ולכן המלחמה כבדה מאד.
מתחילה היו המחשבות עושות פעולות בכח, ואותם הפעולות הטביעו בכח בבריאה, והמה כל המציאות שבבריאה הזאת, כמו האש, המים, הארץ וכל צבאיה וכו'...
כל התכלית אשר מוכן לעולם אחר כל המעשים, הרי התענוג מחוייב להתלוות עמו, היות שבעולם מושג התענוג, ע"כ הוא חלק מן היחוד האמיתי, כי אין לך נותן מה שאין לו, ואם כן בהשבת הענפים לשורשם מתיחד בהם התענוג.
"משל למלך שהיה לו פרדס והכניס בה פועלים, ולא גלה להם שכר נטיעותיו, שאילו גלה להם רואין איזה נטיעה שכרה הרבה ונוטעין אותה נמצאת מלאכת הפרדס מקצתה בטלה ומקצתה קיימת, כך לא גלה הקב"ה שכר של מצות.
"והחוט המשולש לא במהרה יינתק" )קהלת ד יב(. פירוש, כי סדר האדם וקניניו, מתחילה עוסק בחיצוניות ורע, ואחר כך קונה קדושה וטוב ופנימיות, ואחר כך מרכיב לו הקדוש ברוך הוא זה בזה, ושניהם מקודשים וקרואים ליחוד, ואחר כך יפרדו עוד הפעם זה לדרכו, וזה לדרכו, ונשאר בקדושה ופנימיות.
מה שאמרו בכתבים אשר הגבורות ירדו ונתנו מקום פנוי לחסדים, נראה לעניות דעתי הקלוש, כמו שאמרו, (פסחים נ., ב"ב יז:) "עולם הפוך ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה".
בעניין מים שאין להם סוף, ועניין אמם שירדה לב"ן, היה בדבר, "בת צור" שנתעלה. ודוקא בה היתה התרעומת בדבר ירידה לב"ן, ובאמת היתה גם במקומה הראשון, אלא בסוד, (תהלים מה יג) "במנחה פניך יחלו עשירי עם". בסוד המנוחה בענינה.
כל אדם לא נברא, אלא להשגת נשמה שלימה ומאירה מהבורא יתברך, ראויה לדביקות תמידי ונצחי.
"גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל" (תהלים כא ה), פירוש, דשכינה הקדושה, מתמרמרת כביכול, שבאמת חושקת מאד, להביא כל אדם בצל כנפיה הקדושים. אבל "גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל", בשום אופן כביכול, כי לא תסבול אותו בשום פנים.
"גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים" (ברכות ח.), פירוש, אמרו שלעתיד לבא נאמר, (יחזקאל לו כו) "ונתתי לכם לב בשר", להוציא בשר. כי בזה"ז כתוב, (שיר השירים א ז) "שלמה אהיה כעוטיה על עדרי חבריך", כי אפילו במצוה ראשונה לפרות ולרבות, אין האדם יכול להוציא בשר זולת בתכלית שפלותו הבהמית, כי אין חכמה ואין תבונה ועצה כנגד הוי'.
הנה בחינת התכלית המושג בעולם הזה, הוא התענוג ומנוחה בו, שזה נקרא, שלוה. כמו שכתוב )משלי יז א( "טוב פת חרבה ושלוה בה" וכו'. כי )ב"ר פפ"ד ג( "בקש יעקב לישב בשלוה", )בראשית מט טו( "וירא מנחה כי טוב", אז נתמלאה בקשתו על ידי שקפץ עליו רוגזו של יוסף, שבן נמכר לעבד, והוא שכם אחד, שנטה את שכמו לסבול ויהי למס עובד. הרי שכל השלוה על ידי פת חרבה, כי אמר הקב"ה )ב"ר שם, רש"י לז ב( "לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא" וכו', ואז זכה באמת בשלות העולם הזה.
"אני הוי' לא שניתי" (מלאכי ג ו), פירוש, כתוב (תהלים נא יא) "הסתר פניך מחטאי וכל עונתי מחה", כי מעיקרא אמר, (שם ז) "הן בעוון חוללתי" וכו', וכיון שכן, גם עתה אינו צריך לבקש יותר, רק "הסתר פניך מחטאי", פירוש, שלא יביט על החטאים, וברגע אחד מביט על הזכיות, כי הוי' ב"ה לא שנה כלל...
הנה כל פעולות האדם הפרטי ותחבולותיו, הם סדר אחד שערך המאציל ב"ה, בסוד בחירתו בו באהבה. אשר מבין כל המעשים האלו יוצא ציור אחד, מזהיר כעצם השמים לטוהר, כי כולם מלוכדים ומשולבים זה בזה, בסוד עילה ועלול, סיבה ומסובב, עד שכל המעשים יתאחדו, למעשה אחד, בסוד (שמות לד י) "מעשה הוי' כי נורא הוא", כידוע ליודעי חן.
דמייתי שמה מיד לאחר זה, "וקצת קשה דמשמע דעונשין ממון מן הדין", פירוש, יש עונש גוף ויש עונש ממון, וחלוקים המה הרבה, כי עונש גוף הוא בחטאים שמתמרקים ע"י מיתה דוקא, בכלל או בפרט...
הדמיון לציקי קדירה נראה, מפני שאין הגון לה כלל עניין הזה, כי דומה למלך ובנו חביבו המסובין בסעודה, ועליהם כל בני המדינה, קפץ איש בליעל אחד, ואמר לו מה טיבך, האם נודע לך באמת שבן מלך אתה...
חטא הראשון שאנו מוצאים בדבר הארץ הזאת, הוא חטא המרגלים, שמיד נאמר עונשם, שלא לבא שם. וראינו שהיו מתחסדים, שאין דבר עומד מפני התשובה, ואמרו, (דבריםא מא) "נעלה ונלחמנו ככל אשר צונו הוי'". והיה סופם, וכו' וכו'.
"אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו איזובי קיר" (מו"ק כה:). שהגשמיים אשר לא זכו לשום תכלית נקראים "איזובי קיר", מלשון קרירות אי זוב.
אמרו, שיש ששים רבוא נשמות, וכל נשמה מתחלקת לכמה ניצוצין. וצריך להבין, איך אפשר שהרוחני יתחלק, כי מתחילה לא נבראה רק נשמה אחת - נשמת אדה"ר.
"שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות" )ישעיה נו א(. פירוש, ידוע )ע"ז ג.( "מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת". מכל מקום, ידוע, )עי' עירובין מג:()שאין משיח בא בערבי שבתות( שאין אליהו בא בערבי שבתות, וזה פשוט. ברם בקושטא מלין אלין יהון לרקיעא, כי אין, חק נתן ולא יעבור, בכל דא תמן מאן שריא, הלא ההוא שמשא, כי פשוט ראו אותי יוצא מבית התחתון לבית העליון. ובזה תבין, שאין השלימות יוצאת ומתגלה רק מעליונים, אלא רק כמו שסידר המאציל אותם, דהיינו, זה סמוך לזה בקשר אמיץ ויחוד גדול.
כל שאינו בזה אחר זה, אפילו בבת אחת אינו, כי לדבר ובירור הזה, נתהוה סוד הזמן, בחינת ביאת הנשמה, שהיא רוחנית נצחית, בגוף שהוא גשמי, בעל זמן, אשר מחיבור הזה תוכל הנשמה לקבל אורו ית', בצורה הנ"ל, סוד, ישועה וצדקה בבת אחת, כי לא יצויר כלל בשכל, אשר יקבל שום דבר אמת ברשותו, ולא ישאר בתוכו לעולמית...
עניין גאות , שהוא משבחי השם יתברך, הגם שמגונה בעד הבריות, הטעם, שלא נבחן אצל הבורא בחירה ורצון, כמו בבריות, הגם שאינו בעל חיוב כלל כמובן, מכל מקום, רצון הפשוט שלו דומה כמו חיוב שלנו, או כמו רצון בלי מניעה, שהוא גם מחויב לנו, כי זה שהרצון מחולק מהחיוב...
כתוב, (מלכים ב ב ט) "ויהי נא פי שנים ברוחך אלי", פירוש, כי זה הבנתו למסירה מיד ליד, על כן שאל אותו שיבחר לו מה שירצה, כי עתה העת למלאות כל חפצו עד כמה שיעורר ויבחר לו, ואלישע השיב שרוצה 'פי שנים', באותו רוח הוי' שנוססה בו, ועל זה השיב לו אליהו שכן יהיה, רק בתנאי שיראה בחינת לקיחת רבו הימנו...
"מי הקדמני ואשלם" וכו' (איוב מא ג). פירוש, שהכל בידי שמים, כי אפילו הקרוב למצב התחתונים, דהיינו, האמונה היא גם משמים, וזהו שכל אומות העולם, אינם מסוגלים כלל לקיים המצוות והתורה, כי לא יקבע הבורא בהם כח האמונה, וזה שאנו מתפללים (תפלה זו הובאה בספר אור לשמים והודפסה בסדורים) "ויהיה תקוע וקבוע אמונתך בלבי".
האמונה והידיעה, הגם שלכאורה המה הפכיים, אבל כשנעיין נראה שהמה מין במינו, ולולא כן , לא היתה הידיעה משלמת את האמונה, כי כל חסרון צריך להשלימו ולמלאותו במינו דוקא. כמו ששביעה מחכמה, לא ימלא צער נפש כי ירעב ללחם וכדומה, אלא שבכל דבר נמצא גוף ונשמה, ושניהם צריכים מזון וקיום.
יש אומרים שתורת משה וחוקיו היתה הכנה לגילוי שלימות ית', וכיון שנתגלה, צריך לאופנים אחרים, כי אין אור בעולם גדול מזה לקוות להמשיך אותו במצוות שבתורה, וטענו, (רות א יא) "העוד לי בנים במעי והיו לכם לאנשים". ויש שיצאו והפקירו יותר, שאמרו הותרה הרצועה, וכל איש הישר בעיניו יעשה.
ביאור הפסוק, (מלאכי ג ו) "אני הוי' לא שניתי". סוד הוי', הוא חיבור הכללי של כל הבריאה, מתחילתו עד גמר התיקון, והשם הזה כנשמה לכל השמות כולם, פירוש, ששני ענינים נראים בעולם, אחד, שעובד אדמתו ומתיגע יש לו לחם, והמתעצל ביגיעה וחובק ידיו, הרי הוא אוכל בשרו.
עניין (סנהדרין עא:) "יין ושינה לרשעים הנאה להם והנאה לעולם ולצדיקים" וכו'. פירוש, שכל הברואים הוטבע בהם מהות השינה, שעניין השינה מרפא להם כל מיני עייפות, וכשמקיצים, הם כבריה חדשה, אשר לא עלה עליה עול ועבודה מעולם.
"חותמו של הקב"ה אמת" (שבת נה.), וכה"א, (תהלים פא יב) "אמת מארץ תצמח", פירוש, שעיקר החפץ הצריך להתגלות, היא מדת האמת, שאין שום נברא נשלם זולתה, וזה כמו חותם המלך, בסוד (אסתר ח ח) "כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב".
התורה והעבודה, הם ענין אחד, כמו הטרחה והסעודה, )ע"ז ג.( ו"מי שלא טרח בערב שבת" וכו'. כי הגוף מתיגע, וממציא מהות התענוגים המתלבשים בכלים המותאמים, שהוכשרו גם כן על ידי העבודה, וז"ס, "ולו לבדו ראוי לעבוד", היינו, בבחינת חי העולמים ביחוד.
זקן פירשו נוטריקין, זה קנה חכמה, ונראה לעניות דעתי, שרמזו דבר גדול, שסוד החכם השלם, שהגיע זמנו לצאת לעולם הזה, יש לו יראה מאיזה קטרוג, ואז מזכיר לו בוראו ימי הזקנה, דהיינו, שמסתכל על מי שקנה החכמה, בסוד, (כתובות סט.) "אימא לי איזי גופא דעובדא היכי הוה".
מתחילה בחינת הנשמה כעבד דשקיל וטרי אחורי רבו, שאין לו שום זכות, לכן הוחלה והוחק לה להיות ברשות המלאכים, תחת פקודתם ממש, ויש לה צער מזה, עד שאחר כל הסיבובים מרגישים המלאכים תענוג ושליטה גדולה, בזכות הנשמה דוקא...
"ומלכותו בכל משלה" (תהלים קג יט), פירוש, שאותה הפסיעה לבר אחורי הדלת, מלכות שבמלכות מושלת על כל העולם הגשמי, שכל בריות העולם והנהגות הטבועות בהם מהבורא יתברך, מעידים ומגידים, שמתנהגים בגשמיותם כמו התנועה הרוחנית, המוכרחת מאותה נקודה, להגיע לבריות הרוחניים ולשנותם, עדי הביא אותם להשלמתם.
"אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס" (אבות פ"א מ"ג, ע"ז יט.). פירוש בת"ז חדש, דהוא שלש אחרונות בשמונה עשרה, דבה אתקריאת קבלה, דעבד מקבל פרס מרבו והולך לו.
יש לשים לב בסוד התכלית המפורש במקוה, שאין חיים גשמיים אחריה, בשום פנים שבעולם. (בטרם שהרגיש החסרון אהי' שבראש המקו"ה) אלא להוליד בנים ויהיו צאצאי מעיו כמותו, כי כן דרך ברואי הגשמיות, שמתחילה צריכים בעצמם גידול ועבודה לבוא אל השלימות...
כמו שהגוף ישנה כוחותיו, ומשא שנשא אתמול, יכול להיות שלמחרת לא ישא כמובן. כמו כן, כחות בשכל ומושכל, שהשכל של אתמול, יכול להיות שיעלם לגמרי ממנו למחרת היום...
מה שמקשים על הפסוק )דה"א כח ט( "דע את אלקי אביך ועבדהו", שמשמע שבשכל האנושי הוא להשיגו ית'. והאמת היא שזה בלתי אפשרי כלל, שלכן נצטוינו בחוק האמונה, שהיא נגד הידיעה כנודע.
עוד צריך להבין, רצון השי"ת נעשה קודם לנשמע, כמ"ש )תהלים קג כ( "עשי דברו לשמע בקול דברו", למה יחפץ לו כזאת, ונראה לתרץ, באופן שגם השכל הפשוט, יודה ויחייב את חוק של הקדם העשיה לשמיעה.
צדיק אכל לשבע נפשו ובטן רשעים תחסר" (משלי יג כה), צדיק הוא מי שזכך עצמו מכל תאות ותענוגים שבעולם, והם מאוסים ובטלים בעיניו כאילו עומדים להתבטל ולהשרף, וכל העומד להשרף כשרוף דמי. והדבוק ברוחניות, הוא למעלה מהזמן, לכן יחשב כמו שאינו בעולם.
"צדיק הוי' צדקות אהב ישר יחזו פנימו" (תהלים יא ז). הכל אומרים שהוי' צדיק, אפילו פרעה הרשע אמר כן, אבל לא באמירה ומחשבה מקרית פרטית תליא מילתא, כי אם שֶכָל שכלו ודעתו יבין בפשיטות והחלט, שמטוב לא יצא כל רע, לשום בריה מבריותיו...
לשלימות העבודה מוכנים שלשה כלים, שהם, חוש, דמיון, שכל, שהשלם עובד עמהם, ומעביר כל הצמצומים שמתפשטים מגבולי הזמן והמקום.
ענין צורה רוחניית, המשיגה צריך להשיגה בשתי הצורות שלה, א. שלא יהיה דמיונית בשום פנים. ב. שלא יהיה מסופק בהכרתה, כמו שאינו מסופק בחיות שלו, ושמה יורה כן, שדמו אותה לרוח, שאף על גב, שאין לרוח כל קצה תמונה ומראה, מכל מקום, אין לך אדם שיהיה מסופק במציאותו, כי בבית שנשאב ממנו הרוח, אם יוליכו שמה את החי, הוא ימות, אם כן מציאותו ברורה, כי הוא חייו.
כל הנתינות הניתנים מהבורא נקראים טבעיים, ואין בהם שלימות, כי סוד שלימות הוא תענוג ושעשועים, השורה אחר החסרונות, מדה במדה, והבן.
בחינת הפנימיות היא כל מה ששייך לעצם הגוף, ואין לו שום חשבון ממה שחוץ לו, דרך משל, תאות אכילה נחשב לפנימיות, ואפילו נברא אדם יחידי היה לו תאוה זו, מה שאין כן הקנאה והכבוד, אינו מצוייר באדם יחידי.
עניין בן ועבד, צריך ביאור, כי נראה בספרים טעמים כאילו סותרים.
כתוב, )שמות כ ב( "אנכי הוי' אלקיך וכו' מבית עבדים". וכן מברכים בכל יום, "שלא עשני עבד". וכמו כן כתוב, )במדבר יב ז( "עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא".
תכלית השלימות המובטח לכל באי עולם הוא כח 'המדע'. אשר לפני התיקון כל בני עולם מסולקים הימנו לגמרי, כמו הדומם שמסולק מכח החיוני וההרגשה בו ובזולת, ולעתיד יבואו כל בני העולם לכח המדע, שהוא כמו חיות חדש, ובראיה חדשה מכל הרפתקאות העוברות על האנשים, וזה שכתוב, (ישעיה יא ט) " כי מלאה הארץ דעה את הוי' ". וזה סוד, (ישעיה נב ח) "עין בעין יראו בשוב ה' ציון".
שמעתי ממורי שליט"א, "כשנחרב הבית מיד אמר ר"ע לתלמידיו, נחרב הבית, (בלשון של מהו בכך) גשו ונלמד (פירוש התנועה כבלי משים כלל לזה)".
כל שזכה שהקב"ה משפיע לו רוח חכמה בינה ודעת, ואור תורה וטעמי המצות, (כדאי שידע) מחויב לדעת, איך להמשיך עבודתו. כי "מאן דלא ידע ציוויה דמאריה איך עביד ליה", כי בקל יכול להכשל, להמשך אחרי החסדים והתענוגים, כי כביכול, הוא מלא תענוג.
כתוב (תהלים קכז א) "אם הוי' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו", פירוש, כי הנה מי שעובד בעבודת ה' וחושב שעל-ידי זה ישיג חכמתו הגדולה, אינו אלא טועה ולשוא כל עמלו.
"רם הוי' ושפל יראה" (תהלים קלח ו), פירוש, כל עבודתינו להשפיע נחת רוח ליוצרנו, וכדי להבין איך אדם גשמי, מלובש בגוף וחומר עכור, יוכל להשפיע נחת רוח למלך מלכי המלכים הקב"ה, עד שהשי"ת יתפאר רק עמו.
עיקר העבודה והדביקות, היא בחוכמתא דאורייתא וידיעת דרכו ית'. שבאתערותא דלתתא משתדלין להרבות כלים רקים, אשר על אותם הכלים מתישב השפע ומתברך בנביעו דמוחא וברכתא עילאה.
"תלת עלמין אית ליה לקב"ה" וכו' (זהר שלח הסולם אות מו), ע"ש. פירוש, דהנה כלל הבריאה, (ישעיה מה ז) "יוצר אור ובורא חושך עושה שלום", כמ"ש (חגיגה יב., השמטות הזהר רסב:) שמים שנטל אש ומים ובללן זה בזה, שעשה שלום ביניהם.
יש להבין בתורה הקדושה, שיש נסתר ונגלה, הנסתר נקרא פנימיות התורה. אם יש להם שיווי זה לזה או אין. כי ענין פנימי וחיצון אינו חֵלֶק וְכֹל, שנאמר, זה מתחיל וזה חכם שלם.
אין בין תענוג ושמחה, לעצב וצער, אלא הפירוד וחיבור, שהמתענג, כל אבריו מחוברים ומיוחדים, והמצטער, איבריו... ... מתחברים. דרך משל, האוכל מאכל למעדנים, הוא בהסכמת כל החלקים שבו, ועל כן מתענג, ושיעור תענוגו לפי קרבת החלקים זה בזה...
מורגש בשכל אדם חוצפה יתירה, המחייבת אותו להשיג מחשבותיו יתברך, בדומה לזולל, שכל מגמתו בשעת אכילתו, להתענג דוקא, ושוכח לגמרי שהיא מדת חייו, אשר על ידי זה ניזוק במילוי בטנו.)ראה מאמר מזון גשמי(
באה שבת באה מנוחה, פירוש בסוד הכתוב, )הושע יא ט( "בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר". דהיינו, שההתגלות השרשית, היתה בסוד "בקרבך קדוש", שמבהירות בסוד השורש הזה, נתהוה בחינת הדכר בלי גבול, ונקרא "עיר", מלשון התעוררות ומשמוש, וכו'.
"ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום" (משלי ח ל). פירוש, להודיע שלפני ימות המשיח, כשמקבלים גרים, יוצאים לקראתו בעלי האומניות, וכל אומן משתעשע עמו ביומו, הראשון מגלה האור, השני עושה רקיע, וכו', שהמה ששה וכו', וכולם מתענגים לשבות ביום השביעי, ונותנים בו קדושה וברכה לעולמות...
"בעשרה מאמרות נברא העולם" (אבות פ"ה מ"א), דהיינו, אמירה באותיות, והעולם נברא בא"ב, פירוש, כל העולם בב' סוד ב' דבראשית, ואדם נברא בא' סוד א' דאנכי, וז"ס מב' זיווגים דכ"א אותיות שבא"ב, חוץ מא' ישר והפוך, וטפה א' מלמעלה הוא סוד הא'.
במדרש (ב"ר פ"י י) "רבי שאליה לרבי ישמעאל בר"י, א"ל שמעת מאביך מהו (בראשית ב ב) ויכל אלקים ביום השביעי" אתמהא, וכו'. (כתיב (שם א') ויכלו השמים" וכו', דקאי ודאי אששת הימים.) גניבא אמר משל למלך שעשה לו חופה וציירה וכיירה ומה היתה חסרה כלה שתכנס לתוכה, כך מה היה העולם חסר שבת.
איתא בגמרא, (סנהדרין צז.) "אמר רב קטינא שית אלפי שני הוו עלמא וחד חרוב וכו', תניא כותיה דרב קטינא, כשם שהשביעית משמטת שנה אחת לז' שנים כך העולם משמט אלף שנים לשבעת אלפים שנה, שנאמר, (ישעיה ב יא יז) ונשגב הוי' לבדו ביום ההוא, ואומר, (תהלים צב א) מזמור שיר ליום השבת יום שכולו שבת, ואומר, (שם צ ד) כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור".
"כל המשמר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו" (שבת קיח:), פירוש, כי גילוי התענוג בא על ידי שמירה וזכירה, ביום שכולו שבת בגמר התיקון, סוד גילוי תכלית שמים וארץ, ואם מתאמץ בתענוג הזה, אז אפילו עובד עבודה זרה בהיולו דעבידתא שמשתחוה לאלהים אחרים ונושא שמו לשוא…
ב' שבתות: שבת לה', ושבת לכם, שבת לה', ה"ס אלף השביעי, (שהש"ר פ"ד, פדר"א פי"ח) "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים", שה"ס (ישעיה ל כ) "ולא יכנף עוד מוריך, והיו עיניך רואות את מוריך" וכו'. (ירמיה לא לג) "ולא ילמדו וכו' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם".
… ועושים את השבת בקדושה וטהרה בלתי להוי' לבדו, אבל כאן מקום השאלה, (ויקרא כה כ) "מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף", ומי שזורע הוא האוסף, והוא האוכל, ולא נשאר לנו כלום כסריסים...
ענין התנועה היא פחיתות גדולה כלפי השי"ת, שז"ס, "אתה קדשת את יום השביעי לשמך, תכלית מעשה שמים וארץ".
"ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם, לדרתם כתיב חסר, זכאה איהו מאןי דמתקן לה דירה נאה בליביה, כלים נאים באיברים דיליה, ואשה נאה דאיהי נשמתיה...
שתי השגות מובטחות לעתיד. א. השגת המשגיח, ב. השגת ההשגחה, ועל זה צריכים שני זמנים, כי השגות המשגיח מכסה ברוב היקר וההדר את כל, עד שלא נשאר עוד מקום להשיג שום דבר...
שלש בחינות בנמצאות, א. עצמות הבורא. ב. רצונו בכח (דהיינו כל מה שביכלתו לרצות). ג. רצונו המתגלה. ומאלו השלש ניתן לנו רשות לחשוב ולהרהר רק בבחינה ג'...
מציאות העבודה, היא בחינת הטבה בשלימות, שלא יהיה בושת למקבלים, כי במתנת חנם נמצא פגם הבושת.
כל שיש לו מציאות, יש לו אמת, ואת"ל שקר ואמת היא לפי ההתחלפות במקומות. למשל, כשאדם שואל לבתו הקטנה, למי כאב יותר כשנתן לה מכת לחי, לי, או לך, והיא עונה לו, שלו כואב יותר, אני יודע ששקר דברה הילדה, מחמת התפארות, או נקמה, או יראה.
אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד" (עיין חולין ס:), פירוש, שני מלכים, זה נשמה וגוף שבהתחברם הם שני הפכים, ומעכבים זה את זה, אז אמר לה, לכי ומעטי את עצמך, בבחינת נוקבא ב"ן, דהיינו, שתשתוה לבחינת הגוף, וכפי אשר ינקה הגוף את עצמו מהרע, כן תקבל השראת קדושה להנהיגו...
ב' דברים מושרשים ביסוד אמא, שהוא רבון כל המעשים, סוד ז' ימי בראשית. זו"ן העומדים, ומקימים את העולם ההוה הזה, במדות וקוים מצומצמים מאד. בסוד היום קצר, שמשפיע מעט בסיתום, והמלאכה לתקן מרובה מאד, אבל מזה נבא ליום שכולו ארוך.
באמת הקב"ה שומע תפילת כל פה, חוץ מאותו שמבקש ממנו דבר בזוי, או מזיק, שמחמת שטותו אינו מרגיש בין טוב לרע, והבורא כאב רחמן לא יאבה לו...
כל התפילות שאדם מתפלל כל ימי חייו, מתקבלים להבורא בשני פעמים, פעם אחד, נקרא עניה, דומה לאדם שעונה לחברו בשעה שקורא אותו. ופעם שני, נקרא שמיעה, דומה לאדם ששומע צרת חברו ופיוסו, וזה שכיון הנביא, (ישעיה סה כד) "טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע". דהיינו, שתי הקבלות הנ"ל.
איתא בספרים, בשעה שאומר, (תהלים נא יז) "אדנ"י שפתי תפתח", יכוון שהשכינה מתלבשת בו ומדברת בו השמ"ע ברכות, ולכן יתמלא פחד ורתת משכינתו ית' וית'.
בדחילו ורחימו, פירושו לרחום את הדחילו כמו שפל וסבלן שסובל את השפלות.
בעולם הבא כשיתוקנו כל המעשים ישאר לתקן אותו הבושה של בחינת מאין באת מטפה סרוחה, וזה יתוקן בבחי' (ב"ב עה.) "שכל אחד ואחד נכוה מחופתו של חבירו"...
רחמי הבורא יתברך, מיוחסים רק אל השכל ולא לגוף הגשמי כידוע, אבל יש שני מצבים, א. מצב הגוף, דהיינו, טרם שהתגלה הוית השכל, ב. מצב השכל, וזה שאמרו חז"ל (זהר בלק הסולם אות שט) "ורחמיו על כל מעשיו כתיב"...
"מזמור לאסף, קינה לאסף מיבעי ליה אלא ששבח להקב"ה, שכלה חמתו בעצים ואבנים" וכו' (איכ"ר ד טו). "חמתו" פירוש, כלי שלו, כמו חמת מים, כי הנה אורו של משיח אין לו כלי בזמן הזה, שאם היה לו כלי, מיד היה מתגלה, כמו שכתוב, (תהלים צה ז) "היום אם בקולו תשמעו", אבל מתגלה לאט לאט...
"ארבעה אין הדעת סובלתן אלו הן, דל גאה, ועשיר מכחש, וזקן מנאף, ופרנס מתגאה על הצבור" (פסחים קיג:), פירוש, שמדלות נמשך גאות, ומגאות נמשך דלות, בעיני עצמו...
בזה תבין סוד, (שיר השירים ה ב) "אני ישנה ולבי ער". כי באמת קשר הלב יותר חזק מהיוצא מן העינים, כי העין עושה פסקי פסקי, לפעמים ער ולפעמים ישן, שמטעם זה תענוג תמידי אינו תענוג. אבל הלב תמיד ער, והיחוד נצחי וקיים.
ענין פגימת עינים, פירוש, כי לא יצויר בגשמיים, רואה ואינו נראה, אבל בהשי"ת בודאי יצויר כן, כי הראיות לא יזדווגו ביחד, כי הגשם לא ידמה לעיני רוחני בשום פנים...
"זכו עם ענני שמיא, לא זכו עני ורוכב על חמור" (סנהדרין צח.), כי בראש מקוה ירש שתי היראות הנ"ל, א'. (זהר ויקהל הסולם אות רכ"ה) "דסגידנא קמיה"...
פירוש כי אפילו לאחר שחיטת היצר הרע, מתחילה עבודה חדשה, דהיינו, (סוכה נב.) לרשעים נדמה להם היצר הרע כחוט השערה, ואם כן הרווח מועט, ולכן בסגולת העבודה, יזכו לראותו כמו שהוא באמת.
"כל המצטער עם הצבור זוכה ורואה בנחמת צבור וכל שאינו מצטער" וכו' (תענית כא.). פירוש, כבר אמרנו שגילוי אלקות לנבראיו בסוד הגאולה, בדבר עונה לקוראיו.
ידוע הויכוח שבין כנסת ישראל להשי"ת, שהשי"ת טוען (מלאכי ג ז) "שובו אלי ואשובה אליכם", וכנסת ישראל טוענים (איכה ה כא) "השיבנו ה' אליך ונשובה".
"הכל בידי שמים" (ברכות לג:), דהיינו, הדבק במדותיו, שמה שהוא עושה, הקב"ה עושה ומצליח בידו, "חוץ מיראת שמים", שזה אפשר לעשות בעצמו...
היחוד ראוי להתגלות, או בדרך שכלי, או בדרך מופתי. ואלמלא לא חטא אדם הראשון, היה היחוד מתגלה דרך שכלי, ולא היה צריך לרדת ממדרגתו...
בהשבה נמצא יתרון, דהיינו, מלבד מה שמשלימהו שלא יהיה "בהית לאסתכולי באפיה", עוד יגדל היתרון...
עם שני דרכים העולם מתנהג: א. באותה הנהגה הנראית ומתגלית לעינינו, בסוד (דברים ל טו) "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב"...
"בשעה שהיה בית המקדש קיים, אדם חוטא ומקריב קרבן ומתכפר לו" (עי' במ"ר יח יז). אין לך הסברת פנים יותר מזה, וכן החסר, "נכנס למקדש ומתפלל ונענה", אין לך גילוי שכינה יותר מזה...