"אבנים שלמות תבנה את מזבח" וכו'. "אבן" מלשון הבנה, היינו שרוצה להבין.
"אדם כי יקריב מכם קרבן". ענין אדם דווקא. מכם דווקא. אדם, אתם קרויים אדם (יבמות ס'). אדם אחד מאלף מצאתי. אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה (במדרש).
הלימוד למשתוקק אחריה, הנה הדרך היותר מוצלח הוא לחפש אחר חכם מקובל אמיתי ולציית לו, ככל אשר ישים עליו, עד שיזכה להבין החכמה מדעתו, דהיינו הבחינה הא'. ואחר כך יזכה למסירתה בעל פה, שהוא בחינה ב'. ואחר כך להבנה שבכתב, כי אז וירש כל החכמה ומכשיריה בנקל מרבו, וישאר לו כל זמנו להוסיף הרחבה ולהתפתחות.
"מקימי מעפר דל, מאשפות ירים אביון". עפר, היינו בלתי תנועה מעצמו, אלא הכל דשין בה. היינו כל מי שרוצה לבנות את ביתו בונה עליה, ואין לה כוח למחות, לכן בין דברים טובים וכן להיפוך. לכן הדל, שהוא המסכן, היינו הנקודה שבלב, שהאדם בא לידי שיפלות כזה, שאין בידו למחות לאנשים שאינם רצויים, שיבנו את בנינם. הואיל והאדם קבל בצוואה מרבותיו, שלא יתן לבנות על העפר הזה, אלא בית המקדש.
ענין שמחה הוא העדות. היינו באם האדם מתגבר בענין אמונה, להאמין בהשם טוב ומטיב, שאין למעלה הימנו, אף על פי שבמצב, שבו הוא נמצא עכשיו אין לו במה לשמוח, היינו להיות מאושר, ומכל מקום הוא מתחזק את עצמו ואומר, שה' יתברך משגיח עליו בבחינת טוב ומטיב. ואם האמונה שלו היא באמת, ממילא הדעת נותן, שהוא צריך להיות מאושר ולשמוח, ושיעור השמחה מעידה על מדת האמת, שיש באמונה שלו.
כשיעקב הולך לקבל הברכות מיצחק, מדוע לא אמר ליצחק, שהברכות מגיע לו מטעם שהוא קנה את הבכורה, כפי מה שפרש רש"י על זה שעשו אמר, "ותעקבני זה פעמיים", היינו שלקח את בכורתו במרמה, ויצחק השיב לו "גם ברוך יהיה". משמע שיצחק התחשב עם מכירת הבכורה, היינו לומר שבגלל זה מגיע ליעקב את הברכות. אם כן מדוע לא (אמר) יעקב ליצחק, שלו מגיע הברכות, בזה שהוא עכשיו הבכור.
אש נקרא דינים, הדומה לאש. אם משתמשים עמהם במקום התיקון, זה מביא קיום כל המציאות. מה שאין כן שלא במקום תיקון, הוא עושה חרבן להעולם (זהר ויקהל פ"ג אות רנ"ט).
בגשמיות אין שלימות ויש תמיד חסרון. ברוחניות יש שלימות ואין חסרון.
האדם נברא עם בחינת החסרון, היינו מצד החומר שלו, הנקרא בריאה, הוא רק מה שיש בו בחינת הרצון לקבל, הנבחן לבחינת חסרון. וכיון שהאדם מרגיש בעצמו בחינת חסרון, שענינו הוא, שחסר לו חיות, כי הרצון להטיב גרם בתחתון בחינת חסרון.
"אין אדם מת וחצי תאוותו בידו". מי שיש לו מנה רוצה מאתים. נשאלת השאלה: ואיך הוא ברוחניות, אם גם שם אין לו שלימות בחיים, אלא שחי תמיד בחסרון.
"ראשיכם שבטיכם", אף על פי שמיניתי לכם ראשים, זקנים ושוטרים, כולכם שווים לפני, שנאמר, "וכל איש ישראל" (מדרש תנחומא).
"אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד". כי ענין תשובה, היינו לחזור למקורו, להבטל אליו. כי בזה שהאדם חושב תמיד כך שיתרבה כבוד שמים, והוא בעצמו בטל לאלוקות, נמצא כי זה נקרא תשובה, שחוזר למקורו.
עבודת האדם מתחילה ב"עשה טוב". ואז הוא יכול לקיים את ה"סור מרע", היות שמצד החינוך אין לו להבין את הרע לבחינת רע. אלא האדם משתוקק למלא את תאוות לבו, היות שמרגיש תענוג גדול בזה שממלא את תשוקותיו. ובזמן שאומרים לו, כי מלוי תאוות לבו הוא בחינת רע, הוא לא יודע למה, אלא הוא צריך להאמין למעלה מהדעת, שזהו דבר וצריכים לסור מזה הדרך.
כולם שואלים: כשאומרים רצונו להטיב לנבראיו, וכשהנבראים מקבלים את הטבתו, אם כן שנתמלא את רצונו, היינו שהוא מקבל הנאה מזה שהוא משפיע. אם כן הלא יש לנו כלל, שהבורא הוא רק משפיע ולא מקבל חס ושלום, אם כן איך עולים ב' פירושים בקנה אחד.
הנה מבואר, שיש בחינת ראש וגוף בכל מדרגה ומדרגה, הנבחן לבחינת כוח ובחינת פועל. והראש נבחן לבחינת מאציל ואין סוף כלפי הגוף, מטעם שהראש נבחן לבחינת ממטה למעלה, היינו בהתנגדות להתלבשות. ונבחן לבחינת אור בלי כלי, שענין התלבשות בכלי היינו התגלות, כי אין אור מתגלה אלא בכלי, הנבחן בחינת רצון לקבל, היינו שהמקבל משיג אותו. ובמקום שעדיין לא בא כלל השגה, נבחן לבחינת אור בלי כלי. זה נקרא אין סוף ומאציל, היות שלא משיגים אותו.
"בא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו, למען שיתי את אותותי אלה בקרבו".
והקשו המפורשים על מה שכתוב "כי אני הכבדתי": כיון שהקדוש ברוך הוא נתן לי את הכבדת הלב, היינו שהקדוש ברוך הוא נטל ממנו כוח הבחירה, אם כן מה הוא אשם בזה.
בני שעיר ובני פארן לא קבלו את התורה. העצה של נעשה ונשמע, היינו שעל ידי העשיה יבוא לשמיעה, היינו שהגוף יסכים.
ענין מסכנא. לפי מה שביאר אאמו"ר זצ"ל, שנקרא כן מסיבת שכולם עובדים עבורה, והיא עצמה אין עובדת, שבה אסור המלאכה, וניזונית רק משל אחרים (ואולי זה הטעם ששבת אסור בעשיית מלאכה).
"אשרי שומרי משפט עושי צדקה בכל עת". הנה צדקה הוא על דרך "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה".
למה חרד יצחק לומר, מה עוון יש בי שברכתי קטן לפני גדול ושיניתי סדר היחס. התחיל עשו מצעק "ויעקבני זה פעמים". אמר לו אביו, מה עשה לך. אמר לו, את ברכתי לקח, אמר, בכך הייתי מצר וחרד שמא עברתי על שורת הדין, עכשיו לבכור ברכתי, גם ברוך יהיה (מדרש תנחומא).
דרוש חיי שרה, ביה"כ בית דוד מנשסתר
"ואברהם זקן בא בימים, וה' ברך את אברהם בכל, ויאמר אברהם אל עבדו...".
בפסוק "והאיש משה ענו מאוד".
ענין עניוות, שהפירוש הוא, שיפלות, דהיינו שהאדם מבטל את עצמו לשני, אינו דווקא התבטלות בחיצוניות, אלא גם בפנימיות. שענין חיצוניות נקרא מה שמגולה לחוץ, שהוא בחינת נגלה, שמתראה לעיני כל שהוא אינו מחשיב את עצמו לכלום, אלא שמחשיב את חברו, שהוא במדרגה יותר חשובה ממנו. וזה מראה את המעשים שהוא עושה לפני חברו.
"שפחה כי תירש גבירתה". הנה הגשמיות נקרא שפחה, הצריכה לשמש לרוחניות, הנקרא גבירתא.
ענין הבריאה הוא על דרך שמפרש בזהר: ב" ב' נברא העולם" ולא בשאר אותיות, היינו שברא את העולם ב ב', שכוונתו שה ב' תשלוט בעולם, שכוחה תפעול בעולם. כמו כן ברכת יעקב היתה על דרך זה, שנתן כוח במנשה ואפרים, שמדתם תשלוט בעולם. שעל ידי ב' בחינות אלו יצאו הכלל ישראל מגלות הכלל. וכמו כן כל גלות הפרט יוצא באופן פרטי מגלות.
עניוות נקרא שהוא בכל אופנים. היינו בין במעשה מבטל את עצמו לשני, ובין בשכל. היינו שגם דעתו הוא צריך לבטל בפני חברו.
"רבי יצחק אמר, אי נחשין ועקרבין הוו ביה, אמאי כתיב בראובן למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו. וכי לא חייש ראובן להאי, דהא אינון נחשין ועקרבין ינזקון ליה... אלא, חמא ראובן, דנזקא אשתכח בידייהו דאחוי, בגין דידע כמה שנאין ליה... בגין, דהכא אתר דנחשים ועקרבים, אי איהו צדיקא קב"ה ירחיש ליה ניסא, ולזמנין דזכו דאבהן מסייעין ליה לבר נש וישתזיב מנייהו, אבל כיון דיתמסר בידא דשנאוי, זעירין אינון דיכלין לאשתזבא" (זהר וישב דף קפ"ה ע"א בסופו).
וגם המצוה שהוא צריך להיות נימול, גם כן על ידי שליח, היינו האבא צריך למול לבנו. אם כן השאלה, מצוה מילה זו הוא בשביל אבא או בשביל עצמו.
יש לשאול בענין שכתוב, "מלא כל הארץ כבודו", כמו כן כתוב בזהר הקדוש, ש"לית אתר פנוי מנך", מה פירושו, הלא היה צמצום, ששם אין האור מאיר. אם כן כבר יש מקום פנוי, כמו שכתוב שעל ידי הצמצום נעשה מקום פנוי. אלא שיש לפרש, שכל הצמצומים, מה שאנו מדברים, הם רק כלפי התחתונים. מה שאין כן לגבי הבורא אין שום מקום פנוי מיניה, אלא "מלא כל הארץ כבודו". ומה בא זה ללמדינו.
"ויבחר בדוד עבדו, ויקחהו ממכלאות צאן" (תהילים ע"ח). "ממכלאות" מלשון מאכל. "צאן" נקרא יציאות. פירוש, שלקח דוד להיות מלך, בזכות שהמאכל שלו היה מירידות הרבה, הנקרא יציאות.
זה כבר דבר נתקבל על הלב אצל כל אחד שבדורנו, שלימוד נגלה הוא דבר מחוייב ולהיות בקי וחריף בש"ס ופוסקים, ראשונים ואחרונים. ועל זה כדאי לתת כל ימי חייו ולמסור נפשו ומאודו, להרעיב את בני ביתו, עד השיעור שאמרו חז"ל, "שחורות כעורב", שאין דברי תורה מתקיימת, אלא במי שנעשה אכזרי על בניו ובנותיו כעורב, ואין דברי תורה מתקיימת, אלא במי שממית עצמו עליה.
"אל תאמר בלבבך... בצדקתי... לרשת את הארץ, וברשעת הגוים, ה' מורישם... לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם, כי ברשעת הגויים... מורישם מפניך... אשר נשבע לאבותיך" (עקב שלישי).
על שם העתיד. זבולון נותן פרנסה, היינו מבחינת עניות הוא מקבל פרנסה
"דגים חיים" פירוש שיש לו דאגות על עבודה, אבל הוא חי. היינו, שיש לו כוח לעבוד, ולמצוא עצות איך למלא את דאגותיו. מה שאין כן דגים מתים, שדאגותיו מביא לו בחינת מיתה. היינו שכל כוחות עבודה שלו מתו, ואין לו שום רוח חיים, שיש לו משהו כוח לעבוד ולמצוא עצות, זה נקראים "דגים מתים".
יש לאדם שני מושגים: א', שהוא רואה שנמצא במצב השיפלות, ולדאוג ולהצטער על מה שהוא נמצא בשיפלות. או לדאוג מדוע הוא לא נמצא במצב עליה.
"אין לך עשב... שמכה ואומר גדל". בעבודה, פירוש, האנשים דומים לעשבי השדה
"שים נא ידך תחת ירכי, מהו ידך. פתח ואמר, חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך, ועל דא אמר, חסד ואמת יקדמו פניך, פני ה' חלקם" (זהר, ויחי דף רי"ב).
"כל מה שקנה עבד, קנה רבו". כי יש בחינת עבד ויש בחינת בן. עבד נקרא בזמן שהאדם אומר, שאין לו שום רשות לעצמו. וזה נקרא "מה שקנה עבד, קנה רבו". שאין לו רשות לעצמו, אלא כל מגמתו הוא לעשות נחת רוח לרבו. ואז נקרא שהוא עובד רק בבחינת יצר טוב.
בזכות ג' דברים גשמים יורדים. בזכות הארץ, ובזכות החסד, ובזכות היסורים (ירושלמי, תענית).
ויש לשאול, מה פירוש בזכות הארץ. וכי הארץ בעלת בחירה, שיהא שייך לומר, שיש לה זכויות, במה שהיא הולכת בדרך ה'.
ידוע שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, ואי אפשר לזכות להמטרה, מטרם שיתקן את עצמו עם בחינת השתוות, שנקרא בחינת חסד. ואחר כך יזכה להמטרה, הנקרא בחינת אמת, שאז ניכר אמיתיות השגחתו ית', שהיא בבחינת טוב ומטיב.
טבריה י' שבט תשכ"ג
"איזה אשה כשרה, כל שעושה רצון בעלה".
אין האדם נכנס לעבודת השמאל שנקרא צרה, אלא בזמן שהוא נמצא בעליה, אז נכנס בשמאל, כלומר שעדיין לא נמצא בירידה.
"יקריב אותו לרצונו". ופרש רש"י, מלמד שכופין אותו, עד שיאמר "רוצה אני".
כללות העבודה הוא:
שכר הרבה מאד על פי פועלו. ויש לשאול, הלא גם בגשמיות האדם מקבל שכר לפי עבודה. אלא, העבודה היא השכר.
לפום צערא אגרא. היינו הוא רואה אחר כך, זה שנתן יגיעה, זה היה השכר שלו.
"אין קדוש כה'". שואל: אבל יותר גרוע מה' יש קדוש. "אין צור כאלוקינו". משמע שיש צור אחר, אלא שהוא גרוע מעט מה'. אלא, יש קדושים מלאכים ונשמות, וכולם מקבלים קדושה מה'. מה שאין כן "כי אין בלתך", אלא אתה תתן להם קדושה (זהר תזריע, דף י"ג, אות ל"ז).
ספר אלומה: מי שאינו מאמין הוא יותר גרוע מעובד עבודה זרה, כי זה יודה, שיש אלוקה, אלא שטעה מי הוא. ונחשב כבהמה, שאין בו אלא אכילה ושתיה, וכדומה.
ערבי נחל הגדלות על הנחל וכו', אמר רבי זירא, מאי קראה "קח על מים רבים צפצפה שמו" (סוכה ל"ד, יחזקאל י"ז). פירוש, אף על פי שאין בהם טעם וריח, מכל מקום יהיה זה כמו שיש כאן מים רבים.
"תנו רבנן, אין מקבלים גרים לימות המשיח" (יבמות כ"ד ע"ב).
"לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה" (יבמות ל"ז ע"ב).
"רבי יוסי אומר, גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, שאין מענישין על העבר, אלא מפני מה מעונין, לפי שאין בקיאים בדקדוקי מצוות כישראל" (יבמות מ"ח).
אמר ליה ההוא מינא לרבן גמליאל, עמא דחלץ ליה מאריה מיניה, דכתיב "בצאנם ובבקרם ילכו לבקש את ה', ולא ימצאו חלץ מהם" (הושע ה). אמר ליה, שוטה, מי כתיב חלץ להם, חלץ מהם כתיב, ואילו יבמה דחלצו לה אחים מידי מששא אית בה.
ב' מיני ברורים - מר ומתוק, ואמת ושקר, נוהגים במין האדם.
אדם הראשון קודם החטא היה בבירור דמר ומתוק.
צורך להכרה בגדלות ה' זהו דווקא בלשמה.
שאל אחר את רבי מאיר, לאחר שיצא לתרבות רעה, מה דכתיב, "גם את זה לעומת זה עשה אלקים". אמר לו, כל מה שברא הקדוש ברוך הוא ברא כנגדו, ברא הרים ברא גבעות, ברא ימים ברא נהרות. אמר לו, רבי עקיבא רבך לא אמר כך, אלא, ברא צדיקים ברא רשעים, ברא גן עדן ברא גיהנם, כל אחד ואחד יש לו ב' חלקים, אחד בגן עדן ואחד בגיהנם. זכה צדיק, נטל חלקו וחלק חברו בגן עדן. נתחייב רשע, נטל חלקו וחלק חברו בגיהנם. אמר רב משרשיא, מאי קראה גבי צדיקים כתיב "לכן בארצם ירשו משנה" (ישעיה ס"א), גבי רשעים כתיב, "ומשנה שברון שברם" (חגיגה ט"ו ע"א).
"ובכתה את אביה ואמה ירח ימים". ר' אליעזר - אביה ואמא ממש, ור' עקיבא - זה עבודה זרה, שנאמר, "אומרים לעץ אבי אתה, ולאבן את ילדתנו" (יבמות מ"ח ע"ב).
יש להבין, שהגם שטבע של האדם הוא רק באהבה עצמית, ומה שהוא נגד זה קשה לו לעשות, עד כדי כך שכל האברים הם לו נגד, אבל יש ענין של כפיה. היינו שטבע שהוא עוסק בתורה ומצוות, הוא לומד בעל כורחו, היינו שרוצה שיהיה רק לשם שמים.
אמונה שלימה, היינו אמונה שמביאה לשלמות, על דרך שאמר הרמב"ם, היכי דמי תשובה, עד שיעיד עליו יודע תעלומות.
"ויקהל משה", ופרש רש"י, אלא הן נאספו על פי דיבורו. מה בא זה ללמדינו, אחרת הייתי אומר, שהיה אוסף אותם בידים.
"לאלה תחלק הארץ... לרב תרבה נחלתו, ולמעט תמעיט נחלתו, איש לפי פקודיו יתן נחלתו" (פנחס, שלישי).
מסייעין אותו. במה מסייעין, אומר, בנשמתו קדישא.
"אמרו, הואיל ועת רצון הוא, נבעי רחמי איצרא דעבירה. בעי רחמי ואמסר בידייהו. אמר להו, חזו דאי קטליתו ליה לההוא כליא עלמא. חבשוהו תלתא יומי, ובעו בעיתא בת יומא בכל ארץ ישראל ולא אשתכח. אמרו, היכי נעביד נקטליה כליא עלמא, ניבעי רחמיא אפלגא, פלגא ברקיעא לא יהבי. כחלינהו לעיניה ושבקוהו, ואהני דלא מיגרי בי לאיניש בקריבתה" (יומא סט ע"ב).
יהיב חכמתא לחכימין. אין חוטא אלא אם כן נכנס ברוח שטות.
אדם צריך לכלול השמאל בימין, אז הקדוש ברוך הוא שורה בתוכו (זהר קרח דף י"א אות ל').
ראה חיים עם האשה אשר אהבת, כי היא חלקך בחיים. שצריך האדם לכלול חיים מעץ חיים, שהוא ז"א, במקום זה, שהוא מלכות, הנקראת אשה. וצריך האדם לכלול מדת יום בלילה, דהיינו ז"א במלכות, משום "כי היא חלקך בחיים", כי הארת חכמה אינה שורה אלא במלכות (זהר קרח דף י"א אות כח').
תרומה זהו שנים ממאה (קרח, אות מ"ח)
"שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו".
האדם מסוגל לעבוד ולתת יגיעה, אם מזה לא יהיה תיקון. אבל בדבר קטן, היינו שלא צריך לתת יגיעה גדולה, אבל אם הוא על דרך התיקון, אין כוח.
תקבל שכר. ואם לא, תקבל עונש. נמצא, שהסיבה המחייבו יהיה התועלת עצמו.
וכל מי שאין לה, לא עליו ולא על אחרים קדושין, הולד כמותה. ואיזה זה, זה ולד שפחה ונכרית. שפחה כנענית מנלן, אמר רב הונא, אמר קרא "שבו לכם פה עם החמור" עם הדומה לחמור, אשכחן דלא תפסי קדושי.
"אדם הראשון מין היה". ויש לשאול, הלא הקדוש ברוך הוא דיבר עמו, ואיך אפשר להיות שהיה מין, היינו כופר.
"הבור ריק אין בו מים", היינו שאין בו תורה. אבל נחשים ועקרבים יש בו, היינו אם (אין) בו תורה, תכף יש בו נחשים ועקרבים.
יחידות נוקבא, עשרות ז"א, מאות אימא, אלפים אבא, ריבוא כתר כל"א.
פירוש, סוד אלף, אל אף. והאף הוא סוד כלי החיים, על דרך הכתוב, "ויפח באפו נשמת חיים". והכלי הזו נלקח באמת ממקוה"נ. אמנם הרוח היוצא ממנו, אינו יוצא רק מצד אימא, דעל כן יכול עוד הפעם לבוא בהאף, על דרך מיתה ותחיה. אמנם, אם בא הרוח ממקוה"נ, אז היוצא מהאף היה רוח הולך ולא ישוב.
"מנוחה ושמחה אור ליהודים" (זמירות ליל שבת). משמע שרק ליהודים נקרא אור, אבל לאומות העולם, מנוחה ושמחה נקרא אצלם חושך. היתכן, מי לא רוצה מנוחה ושמחה; כמו כן צריכים להבין, מה שדרשו חז"ל על הפסוק, "ותבוא אליו היונה לעת ערב, והנה עלה זית טרף בפיה", ואמרו: "בפיה, לשון מאמר, אמרה יהיו מזונתי מרורין כזית בידו של הקב"ה, ולא מתוקים כדבש בידי בשר ודם" (עירובין דף ז).
"איזו היא מחלוקת לשם שמים וכו', ושאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח ועדתו". מקשים העולם, מדוע לא כתיב משה, וקרח ועדתו, כמו שכתוב אצל הלל ושמאי.
"ברא הקב"ה יצר הרע, ברא לו תורה תבלין" (בבא בתרא דף טז).
ויש להבין מהו יצר הרע, ומה הוא התבלין. ועוד יש להבין, הלא כשמבשלין איזה תבשיל העיקר הוא התבשיל, והתבלין הם רק נותנים טעם בהתבשיל, ואיך אפשר לומר שעיקר הוא היצר הרע, והתורה הקדושה הוא רק בחינת תבלין. וגם זה יש להבין, כשהוא אומר תורה תבלין משמע שהתורה והמצות אינם רק אמצעי, והוא על דרך שאמרו חז"ל: "לא ניתנו מצוות, אלא לצרף בהן את ישראל" (בראשית רבה, ראש פרשה מ"ד). משמע, שאחר הצירוף חס ושלום לא צריכים לקיים תורה ומצות.
בזמירות לליל שבת (ב"כל מקדש") כתוב שם: "ה' אלקי ישראל אהבת תמים, ה' אלקי ישראל תשועת עולמים".
ויש להבין, מהו החשיבות של תמים. לכאורה, נראה מי שהוא בעל שכל יותר קטן הוא יכול להיות יותר תמים, ולמי שיש לו יותר שכל, ויש לו כח הבקורת, הוא לא מסוגל להיות תמים. ולפי זה יוצא שמדת התמימות ניתן לקטני דעת.
בזהר פנחס (דף קט"ז אות שי"ז) ובהסולם: "ורגליהם רגל ישרה, כי הרגלים של המזיקים כולן עקלתון. ורגליהם, דהיינו רגלים של החיות הקדושות, נאמר בהן ורגליהם רגל ישרה, שהוא מצד חיה, שהוא ישראל. ישראל כולל ג' חיות, שנאמר בהם האבות הן הן המרכבה".
אנו רואים, שאין האדם בעצמו צריך לכתוב את המכתב, מה שהוא רוצה לכתוב לחבירו, בין להודיע לו משהו או לבקש ממנו משהו. שאם האדם חותם על המכתב זהו מספיק כבר שהמכתב שנכתב הוא אמת ושהוא שולחו. וכמו כן להיפך, אם האדם כתב בעצמו את המכתב אבל איש אחר חתם על מכתבו, המכתב הזה אינו ראיה שיהיה המכתב אמת, הגם שהוא מכיר שזהו כתב ידו של חבירו.
ענין דינים, היינו הכלי של הרצון לקבל שנעשה עליו דין, שאסור להשתמש עמו מצמצום ואילך.
המתקת הדינים, היינו שיכול לעשות עליהם מסכים, היינו שיכול להשתמש עם הכלים, שהם בחינת דינים, בעל מנת להשפיע.
בענין ראש השנה ויום הכיפורים יש להבין ענין הדינים והגבורות שימים טובים נקראים ימי דינים, ולמה בחינת יום טוב ולא חול.
על פסוק "עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה".
אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב "כי האדם עץ השדה" (דברים כא), וכי אדם עץ שדה הוא, אלא משום דכתיב "כי ממנו תאכל ואותו לא תכרת", וכתיב "אותו תשחית וכרתָ". הא כיצד, אם תלמיד חכם הגון הוא, ממנו תאכל ואותו לא תכרות, ואם לאו, אותו תשחית וכרתָ (תענית ז.).
בתפילת ראש השנה אנו אומרים, "אשרי איש שלא ישכחך, ובן אדם יתאמץ בך". וצריך לשאול, אם הוא לא שוכח מה', מהו ענין התאמצות.
מי מכריח את הקדוש ברוך הוא שלא יכול לישב על כסא הרחמים בלי תקיעת שופר, ודווקא על ידי תקיעת שופר הוא יכול לישב על כסא רחמים.
ראש השנה (ד' ט"ז ע"א, ל"ד ע"ב): אמר רבה, אמר הקדוש ברוך הוא, אמרו לפני בראש השנה מלכויות, זיכרונות, שופרות. מלכויות, כדי שתמליכוני עליכם. זיכרונות, כדי שיבוא לפני זכרוניכם לטובה, ובמה בשופר. ובדף ט"ז, הלשון "כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה".
מדרש תנחומא וירא: "ויאמר בי נשבעתי נאום ה'". אמר ליה, אתה נשבעת ואני נשבעתי, שלא ארד מן המזבח עד שאומר כל מה שאני צריך. אמר ליה, אמור, לא כך אמרת לי, ספור הכוכבים, אם תוכל לספור אותן, כה יהיה זרעך.
צריך להבין, שאף על פי שימים הנוראים הם בחינת דין, וגבורה, ופחד, וכל העולם מתעוררים לתשובה, שכולם מפחדים מאימת יום הדין, ולמה נקרא זה ימים טובים, היינו שאינו חול.
הקדוש ברוך הוא יושב על כסא דין, היינו שמגלה את עצמו לתחתונים. ורחום, היינו שהאדם צריך לעסוק בבחינת להשפיע.
"על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע" (תפלת יום כיפור). ויש לשאול, הלא כל עבירות באות על ידי יצר הרע. ויש לפרש שהחטא הוא בזה, שאומר שיש יצר הרע. אלא "אין עוד מלבדו". כי אם האדם אינו ראוי, משליכים אותו מלמעלה. וזה בא על ידי התלבשות ברצון לקבל, הנקרא יצר הרע.
ענין יום כיפור. מדוע אינו מכפר ראש השנה, אלא דווקא יום כיפור.
"בסכת תשבו שבעת ימים, כל האזרח בישראל ישבו בסכת. למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל, בהוציאי אותם מארץ מצרים, אני ה' אלוקיכם" (ויקרא כג,מב-מג). רבי אליעזר אומר, סוכות ממש. ולרבי עקיבא, ענני כבוד.
פרי עץ הדר. ארבעה מינים הללו, יש מהם שיש בו טעם וריח, כמו האתרוג, והוא כנגד הצדיקים, שיש בהם רוח תורה וטעם של מעשים טובים. באילן שבו גדל הלולב יש בו טעם ולא ריח, וכנגדו הבינונים של ישראל, שיש בהם טעם של מצוות ואין בהם רוח תורה. ההדס יש בו ריח ולא טעם, והוא כנגד אותן, שיש בהם רוח תורה ואין בהם מצוות. וערבה אין בה לא טעם ולא ריח, וכנגדן עמי הארץ, שאין בהם לא רוח תורה, ולא טעם של מצוות.
מובא בשער הכוונות, שתורה נקרא זעיר אנפין, שבאם הוא משפיע למלכות, כלומר שמלכות כבר מוכשרת לקבל את השפע, לכן זעיר אנפין, שנקרא תורה, הוא שמח.
נר חנוכה, שיעורו "עד שתכלה רגל מן השוק". רגל מלשון "מרגל". שוק הוא רשות הרבים. כי בזמן שנמצאים ברשות היחיד, אזי הולכים בתמימות ואין מקום למרגלים. ובחנוכה צריכים להמשיך האור של חנוכה, עד שתתבטל כל בחינת מרגלים מן השוק, כי במקום האור אין מקום להסטרא אחרא.
"דחה אדמון בצל צלמון". פירוש, לדחות את עשו, שהוא נקרא אדמוני. בצל צלמון, בצלמות, דהיינו בצל מות. להבין זה על דרך העבודה. ידוע שיש לנו ג' קוים, הנקראים חסד קו ימין, גבורה קו שמאל, תפארת קו אמצעי. ותחילת עבודה היא בקו ימין, הנקרא לבן, משום כי ההולך בקו ימין לא ניכר שם חסרונות. אבל אחר כך, כשזוכין לקו שמאל, הנקרא גבורה, שיש בחינת דין הנקרא אודם, מצד שיכולין ליפול לתוך קליפת עשו, שהיא פסולת יצחק, שהוא רוצה להמשיך את בחינת החכמה, שהיא בחינת גילוי רזי תורה מלמעלה למטה, היינו לתוך כלי הקבלה.
הנה חז"ל אמרו, "מאי חנוכה, תנו רבנן, בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה" וכו' (שבת כ"א:).
הנה חז"ל אמרו (שבת כ"א.): מאי חנוכה, תנו רבנן בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה תמנייא אינון וכו', שנכנסו יוונים להיכל, טמאו כל השמנים שבהיכל וכו', בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן, שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק אלא יום אחד. נעשה בו נס, והדליקו ממנו שמונת ימים. לשנה אחרת קבעום, ועשו ימים טובים בהלל והודאה, הלכה היא שאסור להשתמש לאורה.
נר, ראשי תיבות נפש רוח, וצריכים להמשיך בחינת אור, שהוא בחינת נשמה, בסוד "נר מצוה ותורה אור", וזה חנו-כה. "כה" נקרא בחינת מלכות, בסוד יד כהה. "חנו" מלשון "חונה מלאך ה'", היינו שהשכינה הקדושה, צריכה להיות לה מקום חניה בלב האדם.
מאי חנוכה. זאת אומרת שצריכים לשאול דוגמת ד' שאלות: חכם, רשע, תם, ושאינו יודע לשאול.
בנר חנוכה דפליגי: חד אמר מותר להשתמש לאורה, וחד אמר אסור. אמר ליה, שזה שתי מדרגות. אחד הוא בחינת גילוי אהבה מסטרא דטובו, שעל ידי זה הוא יכול להלל ולשבח את שמו. אחד אמר אסור, היינו מסטרא דאוירא דכיא, שהוא רק מבחינת דאיהו רב ושליט, שהוא בחינת חסדים מכוסים.
ראש השנה לאילנות. היינו האדם נקרא עץ השדה, וראש השנה הוא זמן הדין, היינו לשבט או לחסד. לכן חודש שבט הוא חודש חמישי לחודשי חורף, שהוא בחינת הוד, שאז נהפך מ"דוה" ל"הוד". זאת אומרת, כשזוכין ללכת בבחינת חסד, אז ממשיך מספירת החסד עד הוד, שכל הברכה היא בבחינת חסד, כמו שכתוב, "כי אמרתי עולם חסד יבנה", שעל ידי הברכה זוכים לפירות. כמו שכתב אאמו"ר זצ"ל, כי לכן עושים ברכה בט"ו בשבט על פירות, כי זהו כל ההכר בין קדושה לקליפה, כי "אל אחר אסתרס ולא עביד פירי".
"אמר רבי יהושע בן לוי, למה נמשלו ישראל לזית, לומר לך, מה זית אין עליו נושרים לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, אף ישראל אין להם בטילה עולמית לא בעולם הזה ולא בעולם הבא" (מנחות נ"ו:).
ענין ט"ו בשבט, שהוא ראש השנה לאילנות, מהו הטעם שאנו אוכלים פירות. הנה אאמו"ר זצ"ל אמר, שכל ההבדל בין קדושה לקליפה הוא בהפירות, כמו שכתוב בזהר הקדוש, "א-ל אחר אסתרס ולא עביד פירי". לכן אנו אוכלים פירות ומרמזים שאצלנו השמחה הוא בפירות.
רבי אלעזר ורבי שמעון, באחד בתשרי ראש השנה למעשר בהמה, בט"ו בשבט ראש השנה לאילנות.
הנה אדם עץ השדה, היינו שבמעשים של אדם יש להבחין בהם ב' דברים:
הנה ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות. ראש השנה הוא זמן של דין, שהוא לשבט או לחסד. חודש שבט הוא חודש חמישי מחודשי החורף, שהוא ספירת ההוד, שהוא זמן של דין, היינו שפעמים הוא בחינת "דוה" או "הוד". וזהו לשבט או לחסד. והגם שהספירות מתחילות מחסד, כמו שכתוב "כי אמרתי עולם חסד יבנה", אבל צריכים להמשיך את החסד עם ההוד, שאז הוא גמר מלאכה, היינו שאין שלימות החסד עד שיתמלא כל הה' כלים. ורק אז נקרא הברכה של החסד, שאז זוכים לאכול את הפירות.
"זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים".
"וכאשר יניח ידו וגבר עמלק,. ומקשים, מדוע הניח משה את ידיו. והענין, כי עמלק מבואר בספרים הקדושים שהוא הקליפה נגד אמונה. וידים של משה הן בחינת אמונה, כי ענין ידים הוא בחינת השגה, מלשון "כי תשיג יד". וכל השגתו של משה היא על ידי אמונה, לכן נקרא משה רעיא מהימנא.
למה קוראין פרשת זכור בשבת לפני פורים. היינו, אנו רואים שלפני פורים צריכים למחות עמלק, על מה מרמז לנו את זה.
אסתר אמרה למרדכי "לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן, וצומו עלי ואל תאכלו... ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת, וכאשר אבדתי אבדתי". ויש לשאול מדוע דווקא הנמצאים בשושן, הלא היו יהודים גם בפרס וגם במדי, ולמה אמרה כנוס, דווקא בשושן.
"עד דלא ידע" - יש ג' בחינות:
חז"ל אמרו, מפני מה נתחייב אותו דור כליה. חד אמר, מפני שהשתחוו לצלם, וחד אמר, מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע.
ויש לשאול, למה לא אמרו, מפני שאכלו מסעודתו של אותו רשע, אלא שנהנו. ויש לומר, שיש שתי בחינות בעבודה:
ענין מרדכי והמן. שמרדכי נקרא בחינת צדיק, היינו שאין לו שום צורך להמשיך בחינת אור החכמה, אלא שהוא תמיד בבחינת להשפיע. וזה ידוע, שאין שום הארה באה למטה אלא על ידי אתערותא דלתתא.
"בתורת ה' חפצו, ובתורתו יהגה" וכו'. וחז"ל פירשו, כאן קודם שלומד, וכאן לאחר שלומד. ויש לשאול, מדוע אצל תורת ה' נאמר הלשון "חפצו".
ב' הפכים בלמעלה מהדעת, הן במוחא והן בליבא, שהוא בבחינת "כי חפץ חסד".
כמו שכתב האר"י ז"ל, ישראל היו לפני הגאולה במ"ט שערי טומאה, עד שנגלה עליהם וכו' וגאלם, היינו שזכו "אני ולא שליח".
"ממחרת השבת", היינו ממחרת הפסח. כי יום ראשון של פסח מאירים מוחין דשבת, הנקרא גדלות ב', שהם מוחין דאבא ואמא.
מצה שמורה, היינו שצריכים לשמור את עצמנו במקום שהולכים לקיים מצוות ה', שלא יהיה שם חשש חמץ.
ברחא דאלבא בפסח איהו נפש השכלית ליל שמורים מצה שמורה. ורוח שמור לקבליה איהי יום טוב, ואיהי יום שבת זכור ושמור בגין דאיהו אצילות ממלכות. בהסולם, שמצה שמורה וליל שמורים נמשך מהמלכות. (צ"ו ד' כ"ג).
"ויקח שש מאות רכב בחור". משל מי היו, אם תאמר משל מצרים, והלא כבר נאמר "וימת כל מקנה מצרים", אם תאמר משל פרעה, והלא כבר נאמר "הנה יד ה' הויה במקנך" וגו', אם תאמר משל ישראל, והלא כבר נאמר, "וגם מקננו ילך עמנו" וגו', אלא משל "הירא את דבר ה' מעבדי פרעה". הרי למדנו שהירא את דבר ה' הם היו תקלה לישראל", עד כאן לשונו (מדרש תנחומא, בשלח).
"כנגד ארבעה בנים דברה תורה". מטעם כי כל התורה היא רק עבור היצר הרע, כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין" (קידושין ל:). לכן "שאינו יודע לשאול, את פתח לו". ויש להבין מה צריכים לשאול ועם איזה דבר פותחין לו, מהי הסגולה שיכולין לפתוח עמה את מי שאינו יודע לשאול.
"ויקחו להם איש שה לבית אבות. אמר קודשא בריך הוא עבידו אתון עובדא לתתא, ואנא אתבר תקפיהון לעילא. וכמה דתעבדון בנורא אתון, דכתיב כי הם צלי אש, אנא אוף הכי אעביר אותו באש בנהר דינור" (בא, אות קס"ב).
כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. יש להבין מה יש להרבות על ענין יציאת מצרים, עד שאמרו כל המרבה לספר הרי זה משובח. וכמו כן יש להבין מה שאומרים, בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.
"ויאמר בילדכן את העבריות וראיתן על האבנים אם בן הוא והמיתן אותו ואם בת היא וחיה. ויצו פרעה לכל עמו לאמר כל הבן הילוד היארה תשליכוהו וכל הבת תחיון". הנה יש לפרש על דרך הרמז. כשמתחיל האדם ללכת בדרך ה', הנה פרעה מלך מצרים הוא המלך, השולט על הגופים שיחזיקו את העובדים בעל מנת להשפיע, שהגופים יתנגדו שלא יוכלו לבוא לשלימות הנרצה, שהוא שכל מעשיו יהיו לשם שמים. לכן אמר, היינו שנתן פקודה בזמן שהעובדים עוסקים בתורה ומצוות, הנקרא "עבריות", שהעבודה בתורה ומצוות שייכת לעובדי ה'.
"וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה"'. צריך להבין, מה משמיענו האמירה הזו. וכנראה זה מכוון על שאלת משה רבנו עליו השלום שנאמר בסוף פרשת שמות, שכתוב "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת לעמך". שענין שאלת משה היה, שבזמן שאמר להם שצריכין לעבוד בבחינת לשמה, וכולם חשבו שעבודתן יהיה ביתר שאת וביתר עוז.
"וידבר... אני הוי-ה, וארא אל אברהם בא-ל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם, לכן אמור לבני ישראל אני הוי-ה". ויש להבין מה השייכות אם לא נתגלה להם בשם הוי-ה ולשם מה כן נתגלה לו בשם הוי-ה, "לכן אמור לבני ישראל אני הוי-ה".
"ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו, למען שיתי אותותי אלה בקרבו". ויש להבין: א) קושית הזהר הקדוש, מדוע לא כתיב לך אל פרעה. ב) קושית העולם, מדוע הקדוש ברוך הוא היה צריך להסכמת פרעה, אם הוא רוצה להוציא את בני ישראל. ג) קושית העולם, מדוע לקח ממנו את הבחירה. ד) הסיבה למען שיתי אותותי אלה. אם הקדוש ברוך הוא רוצה לעשות אותות, מדוע היה מוכרח לעשות על ידי זה שפרעה יסבול יסורים מן המכות, היה יכול לעשות אותות על ידי אופנים אחרים ושלא יגיע מזה נזק לפרעה.
לבאר ענין חמץ ומצה, ומדוע מצה נקראת לחם עוני. וכמו כן להבין המשנה, "בפסח נידון על התבואה, ובעצרת על פירות האילן.
יש לומר, שהסטרא אחרא אומרת, הנה עם ישראל, כשיצא ממצרים, היינו כשיצאו משליטת המצרים, הנה כסה את עין, היינו ראיית הטוב שיש בארציות, היינו ברצון לקבל.
"על מצות ומרורים יאכלוהו". ש"קרבן" נקרא התקרבות לה'.
"החדש הזה", היינו ניסן, "הוא ראש חדשים". שענין חודש הוא בחינת חידוש. וענין ראש, היינו התחלה. והתחלה הראשונה הוא בזה, שהוציא ה' ממצרים. כי דבר זה הוא למעלה מטבע. ואין האדם יכול ללכת רק בדרך הטבע. ורק ה' הוא יכול לעשות מעשים שהם שלא כדרך הטבע.
רבי זירא אמר מהכא, "שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב", אימתי שמחה לאיש בשעה שמענה בפיו. ופרש רש"י, אימתי אדם שמח בתלמודו, בזמן שיש לו מענה, כששואלין ממנו דבר הלכה (עירובין נד.).
כל החידושים מתחילים רק אחרי שהאדם זוכה לצאת מקבלה עצמית. וזה ענין שאסור ללמוד תורה את עכו"ם, כי בזמן שהאדם הוא במצרים, הוא לא יכול להיות יהודי, כי הוא משועבד לפרעה מלך מצרים. ובזמן שהוא עבד לפרעה, הוא לא יכול להיות עובד ה'.
הנה חז"ל אמרו, שסיפור יציאת מצרים צריך לומר בדרך שאלה ותשובה. ומי שאין לה מי שישאלנו, הוא שואל את עצמו, מה נשתנה וכו'.
"ואפילו כולנו חכמים... מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים". ויש לומר, שהגם שכבר אנחנו בני תורה ותבונה, מכל מקום עלינו לעורר את השורש של יציאת עם ישראל מהגלות דפרעה. משום שעיקר הוא היציאה מהקליפה והכניסה לקדושה, משום דשאר המדרגות הם נקרא קודם ונמשך. לכן עלינו להלל ולשבח לה' יתברך על זה, ועל ידי זה ממשיכים שמחה בכל העולמות.
מצה הוא ענין מצה ומריבה, כמו "בהצותם על ה'". הדין הוא שכל זמן שנתעסק בעיסה אינו מתחמץ, אפילו כל היום, דבזמן שהאדם תחת שליטת פרעה מלך מצרים, אין הוא יכול לעשות שום דבר לשם שמים.
"ליום העשירי נשיא לבני דן אחיעזר בן עמישדי". הנה זמן הגאולה ממשמש ובא, ועלינו מוטל להכין יותר את עצמנו לאור הגאולה, שהוא היציאה מעבדות לחירות. וזה ידוע, שאי אפשר לצאת מהגלות, מטרם שנמצאים בגלות. וזה ידוע שהתורה הקדושה היא נצחית ונוהגת בכל דור ודור. וכמו כן אנו אומרים בהגדה, בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. לכן צריכים לדעת את ענין הגלות, אשר בו אנו נמצאים. וכל דור ודור צריך לצאת מהגלות המר הזה, מהו.
א) טענות הרשע. כמו כן יש להבין את התשובה על טענת הרשע, שטוען, מה העבודה הזאת לכם, ואלו היה שם לא היה נגאל. מהי הסיבה, שהוא לא היה יכול לצאת מהגלות.
עומר מלשון "מאלמים אלומים", שהוא בחינת קשר. שהאדם צריך להשתדל, שהקשר בינו לה' יאיר, מלשון ספיר ויהלום. היות שהעולם נקרא בחינת ששת ימי המעשה ושבת, שהם ז' ספירות, ויש התכללות הספירות, לכן אנחנו צריכים לקשר עצמנו לה' בכל ימי שנות חיינו, שהם ע' שנים, המכוון לזה סוד שכל אחת כלולה מעשר הספירות.
ביציאת מצרים קיבלו כלים דהשפעה, שהם כלים דחסדים. וקריעת ים סוף היא בחינת ראיה, שהם אורות דחכמה, המקובלים בכלים דקבלה. ושם היה על ידי אתערותא דלעילא כמו שכתוב "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון". מה שאין כן קבלת התורה, היא מאתערותא ההיא על ידי אתערותא דלתתא, שאמרו "נעשה ונשמע". ונס נקרא אתערותא דלעילא, מה שאין כן תורה, נקראת, "כי לא בשמים היא", היות שבאה על ידי אתערותא דלתתא, לכן יש בזה קיום.
כשנחרב בית המקדש כתיב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". הכוונה על הנקודה שבלב, שצריך להיות מקום מקדש, שאור ה' ישכון בתוכה, כמו שכתוב "ושכנתי בתוכם". לכן על האדם להשתדל לבנות בנין הקדושה שלו. והבנין צריך להיות מוכשר, בכדי שיכנס בו השפע עליון, שנקרא שפע המושפע מהמשפיע להמקבל. אבל לפי הכלל, צריך להיות השתוות הצורה בין המשפיע להמקבל כידוע, שגם המקבל צריך להיות בכוונה דעל מנת להשפיע, כדוגמת המשפיע.
"מאי הר סיני, הר שירדה שנאה לאומות העולם עליו" (שבת פ"ט). ויש להבין מדוע גרמה התורה שנאה דווקא לישראל, ומדוע אין אנו אומרים שיש שנאה בין ישמעאלים לנוצרים, וכדומה. ויש לפרש זה על דרך המוסר, שענין אומות העולם נקרא הרצונות שלהם, היינו התאוות גשמיות, שכל רצונם הוא למלאות את בטנם. והנושא לזה הוא היצר הרע. ולעומת זה ישראל נקרא "הרצון לעבודת ה'". והנושא לזה היצר טוב.
"מוח" נקרא בחינת חכמה. "לב" נקרא בחינת בינה, שהוא אור דחסדים. והמוח יכול לשלוט, היינו יכולה להיות לו השליטה שיאיר זה דווקא בזמן שיש לו לב, שהוא בחינת חסדים. כי מטרם שיש לו חסדים אין שליטה לאור החכמה, אינו הוא יכול להאיר, ונקרא אז בחינת "לילה".
יש ג' בחינות תורה:
א) הנקרא תושיה, שמתשת כוחו של אדם,
ב) הנקרא תורה תבלין,
ג) אור התורה.
"לבבתני באחת מעיניך", טרם קבלת התורה היה באחת מעיניך, ולאחר קבלת התורה היה בשתי עיניך.
להבין ההבחן בין שתי עיניים לאחת. קודם כל צריך להבין על מה מרמז עין. הנה כתיב "כי עין בעין יראו בשוב ה' את ציון", שפירושו הוא, כי העין של הנברא רואה את העין של הקדוש ברוך הוא, שפירוש, בחינת השגחה העליונה. על דרך שפירשנו, "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה, מראשית השנה עד אחרית השנה".
הנה חז"ל אמרו על פסוק "ותשא כל העדה, ויתנו את קולם, ויבכו". אמר רבה אמר רבי יוחנן, אותו היום ליל תשעה באב היה. אמר הקדוש ברוך הוא הן בכו בכיה של חינם, ואני אקבע להם בכיה לדורות (סוטה ל"ה).