מאמרים 1-200

בתע"ס (דף קי"ב) כתוב שבעולם אצילות אור עצמו הוא, ונראה לי שכוונתו, מה שאין כן האור המאיר בעולם הבריאה, נקרא אור של תולדה ולא אור בעצם, כמו שכתוב. ויש לפרש, שאצילות נקרא בחינת השגחה פרטית, ששם נקרא ש"הוא לבדו עושה ויעשה לכל המעשים". ומשום זה האור המאיר שם, הוא בחינת אור בעצם בלי שום השתתפות התחתון. מה שאין כן בחינת בי"ע דפרודא, ששם יש בחינת בירור טוב ורע, זה נקרא בחינת שכר ועונש.

"מחמת אותה הכאה של אור עליון, שמכה בפרגוד ההוא, הנה התנוצצו מהם אורות ועברו דרך מסך ההוא" (תע"ס דף קט"ו אות ו'). ואפשר לפרש, ענין הכאה, פירושו המחשבות שמכה לאדם שמטרידו ומיגעו, ויש לו סברא לכאן ולכאן. וכל זה הוא מסיבה שיש לו מסך. ואם הוא מקיים את המסך ומסכים ללכת בדרך ה', שזה נבחן לבחינת מוחא, שזה נקרא בחינת בירור, שמברר שטוב לו לקבל בחינת אמונה למעלה מהדעת. שזה נבחן שגורם תוספת אור במדרגה העליונה, שהשמחה באה על ידי הבירור דוקא.

"בעל כורחך אתה נולד, ובעל כורחך אתה חי, ובעל כורחך אתה מת". ענין לידה הוא כענין "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי". היינו, כל פעם שמקבלים את בחינת אמונה מחדש, נקרא "לידה חדשה". וענין הקבלה של בחינת מוחא, הוא למעלה מהדעת. והיות שהגוף אינו יכול לעשות דבר מה שהוא נגד הדעת, אם כן, בחינת מוחא מוכרחין לקבל בעל כורחו, היינו שאין הגוף מסכים. מה שאין כן אם עבודתו היא בבחינת קבלה וידיעה, אזי הגוף מוכן לציית לכל פקודה. וזה ענין, בעל כורחך אתה נולד, שההולדה בהקדושה היא רק בעל כורחו. עד שזוכין לבחינת "יקריב אותו לרצונו", כמו שאמרו חז"ל "כופין אותו, עד שיאמר רוצה אני"(קידושין נ.).

"כי יהיה נערה בתולה מאורסה לאיש, ומצאה איש בעיר ושכב עמה". אפשר לבאר שהשכינה הקדושה נקרא נערה. ויש ג' בחינות: פנויה, ארוסה, ובעולה. במצב הדומם דקדושה, אזי הוא נקרא "פנויה". מטעם שכל המעשים שעושה עבורה, הוא רק בכדי לקבל תמורה, היינו או עולם הזה או עולם הבא. אבל, הוא יודע שהשכינה הקדושה משועבדת לו, היינו לבחינת קבלה עצמית. לכן היא נקראת פנויה, משום שאין לה למי להזדקק. אזי הוא רוצה שתזדקק אליו. לכן אז במצב הדומם, הוא יכול להמשיך בעבודתו, ואין הוא פוגם בשום דבר.

ענין "זדונות נעשו כזכיות" אפשר להבין, אם באה לאדם איזו קושיא, שבטח שזהו עוון גדול, שהקושיא הזאת יכולה להביא לו שיפול חס ושלום להקליפה, הנקרא "תוהה על הראשונות". ואם הוא עושה תשובה מיראה, היינו שמחזק את עצמו ולא מתפעל מהמחשבה זאת, אזי "נעשו לו כשגגות", היינו שאין לו חטא אלא שוגג. כלומר, שיותר טוב היה אם לא היתה באה לו שום מחשבה זרה, אלא עכשיו שכבר באה, לא היה לו ברירה, אלא לחזק את עצמו בקבלת עול מלכות שמים.

"גוי ששבת חייב מיתה". "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות". "קבלת שבת צריכה להיות מבעוד יום". קללת הנחש, שעפר יהיה מאכלו. "תלמיד חכם בחינת שבת". "עם הארץ, אימת שבת עליו".

תיקון קוים. ענין קו ימין, הוא בחינת לובן דאבא, היינו על ידי הופעת אור החכמה לתוך הש"ך נצוצין, אזי המלכות דכל מלך יורדת חזרה למקומה, מטעם שיש צמצום על בחינת עוביות, ובזמן שהעוביות אינו ראוי, אזי היא מוכרחה לרדת.

"כך היא דרכה של תורה, חיי צער תחיה".

"סייג לחכמה שתיקה", פירוש, כדי לזכות לחכמה, מוכרחים מקודם לתקן את הכלים שיהיה בבחינת השפעה.

"כי את אשר יאהב ה' יוכיח", היינו מי שה' יתברך אוהב, הוא שולח לו יסורים, היינו שירגיש יסורים בזה שהוא לא הולך בדרך ה'.

"ומוראכם ואימתכם יהיה על כל חיות הארץ". ופרש רש"י, "שכל זמן שתינוק בן יומו חי, אין צריך לשמרו מן העכברים, עוג מלך הבשן מת, צריך לשומרו" (סנהדרין צ"ח).
ענין חיות, היינו שכל מלחמת היצר היא רק בזה, שמראה להאדם שיש חיות בדברים גשמיים בעולם הזה.

"כל העולם ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת".

יש לפרש על דרך העבודה, היינו מי שהולך בדרכי ה', אז בזמן העבודה הנקרא ימי חול, בסוד "מי שלא טרח בערב שבת", אז די לו, היינו שמספיק לו אם מרגיש טעם של חרובין, ישבות בעבודתו. ויחד עם זה הוא רוצה, שעל ידי היגיעה שהוא מתייגע, בזה שאין לו שום טעם בעבודתו, אלא רק בחינת חרובין.

"ויאמר כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק מדור דור". ופירש רש"י, "נשבע הקדוש ברוך הוא שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק", היינו שהשם נחלק לחציו.

להבין את זה צריכים להקדים את הפסוק, "בי-ה ה' צור עולמים". היינו שבב' אותיות י"ה של ה' צייר את העולמות. במשנה: "בעשרה מאמרות נברא העולם, ומה תלמוד לומר, והלא במאמר אחד יכול להבראות. אלא להפרע מן הרשעים, שמאבדין את העולם, שנברא בעשרה מאמרות" (אבות, פרק ה).

"כה תאמר לבית יעקב", אלו הנשים, אמר לו, אמור להן ראשי דברים, שהן יכולות לשמוע, "ותגיד לבני ישראל", אלו האנשים, אמר לו, אמור להם דקדוקי דברים, שהם יכולים לשמוע.

במדרש רבה כתוב, " דבר אחר, ואלה המשפטים, יש לעכו"ם שופטים ויש לישראל שופטים, ואין אתה יודע מה ביניהם. משל לחולה שנכנס הרופא אצלו לבקרו, אמר לבני ביתו, האכילוהו כל מה שהוא מבקש. נכנס אצל אחר, אמר להם הזהרו בו שלא יאכל דבר פלוני. אמרו לו, לראשון אמרת שיאכל מה שירצה, ולשני אמרת, שלא יאכל דבר פלוני. אמר להם, הראשון אינו לחיים, לפיכך אמרתי שיאכל כל מה שירצה, אבל זה שהוא לחיים, אמרתי הזהרו בו. כך לעכו"ם שופטים ואינם עוסקים בתורה ואינן עושין אותה שנאמר "וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם" (יחזקאל כ'). אבל המצוות מה כתוב בהן "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא י"ח).

"אלה פקודי המשכן משכן העדות". במדרש רבה כתוב, "מהו משכן ב' פעמים. אמר רבי שמואל שנתמשכן ב' פעמים. זהו שאנשי כנסת הגדולה אומרים "חבול חבלנו", ואין חבול אלא משכון שנאמר "לא יחבול". מהו העדות, אמר רבי שמעון, עדות הוא לכל באי עולם שיש סליחה לישראל".

ענין שכינה היינו מקום שהשוכן מגולה. הנה כתוב "מלא כל הארץ כבודו, לית אתר פנוי מיניה". ויחד עם זה שורה בחינת הסתרה. ובמקום שיש גילוי אלקותו יתברך, המקום הזה נקרא שכינה, היינו שכאן מגולה השוכן. נמצא לפי זה כשמדברים מהשכינה, היינו שמדברים מהשוכן, היינו מהקדוש ברוך הוא, ומה שמכנים אותו בשם שכינה, היינו מקום הגילוי.

ענין לבושי הנשמה, "רבי שמעון אומר, כפי שהאדם התיגע בקיום תורה ומצוות נעשה לו בהיכל הזה (שהוא היכל עצם השמים בחינת הוד) למעלה, מלבוש להתלבש בו בעולם ההוא" (עיין בהסולם פקודי ד' קס"ו).

לפי הכלל, שאנו מתחילים לדבר רק ממעשים, הקשר שבין בורא לנבראים, הנקרא בחינת אין סוף, שהוא הרצון דלהטיב לנבראיו, ולא לפני כן. לפי זה יוצא, שאין לשאול מהי הסיבה שרוצה ה' להטיב, היינו מה הסיבה שגרמה לזה, מטעם שאנו מתחילים מהרצון דלהטיב ולמטה, ולא לפני הרצון.

יש להבין בענין שמבואר שתכלית המטרה היא, שהאדם צריך להגיע למצב, שיהיה מקבל על מנת להשפיע. והנאה זאת מותרת, מה שאין כן הנאה לעצמו אסורה.

ויש להבין הלא סוף כל סוף הוא נהנה מזה, כי אחרת אין שום מציאות שיוכל להשפיע. כי אין שום מציאות בעולם שהאדם יוכל לעשות איזו פעולה בעולם אם אין לו הנאה מהמעשה זה.

"החדש הזה לכם ראש חדשים" (שמות יב). ופירש רש"י, "נתקשה משה על מולד הלבנה, באיזה שיעור תראה ותהיה ראויה לקדש. והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע, ואמר לו "כזה ראה וקדש"".

"ואתה ישראל שמע אל החוקים ואל המשפטים ... לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם, ולא תגרעו ממנו, לשמור את מצוות ה' אלקיכם, אשר אנכי מצוה אתכם".

יש להבין, מה זה חוק ומה זה משפט. והכתוב מדייק, "לא תוסיפו.. ולא תגרעו.. אשר אנכי מצוה אתכם", ובשניהם, הן בהוספה והן בגרעון, הכל צריך להיות בדיוק רק כמו שהוא מצוה.

"ראה אנכי נותן לפניכם". פתח בלשון יחיד ומסיים בלשון רבים, וכמו כן יש להבין ענין "ראה", לשון ראיה.

לשון יחיד, היינו שכל פרט צריך לזכות לבחינת ראיה על דרך, "ואהבת את ה' אלקיך". לשון יחיד, ומדבר לכלל ישראל, היינו שכל פרט מן הכלל, צריך לזכות לבחינת "ה' אלקיך", לשון יחיד. זאת אומרת, שלא לסמוך על השני, אלא כל אחד ואחד צריך להיות יסוד, שעל היסוד הזה בנוי כל העבדות שלו.

עיקר מה שחסר לנו, שמסיבה זאת אין לנו חמרי דלק לעבודה, הוא שחסר לנו חשיבות המטרה, שפירושו שאין אנו יודעים איך להעריך את השרות שלנו, שנדע למי אנו משפיעים. וכן חסר לנו את הידיעה של גדלות ה', שנדע עד כמה אנו מאושרים בזה שיש לנו הזכיה לשמש את המלך, כי אין לנו כלום שנוכל להבין את גדלותו.

ענין הזמנה לברכת המזון, שאנו אומרים, "רבותי נברך", שזהו כאילו עושים הכנה והזמנה לברכת המזון.

אאמו"ר זצ"ל אמר, אנו רואים שלפעמים אדם עושה טובות להשני, אף על פי שהוא לא שומע שמקבל הטובה מברך אותו, אבל ודאי בלבו הוא מברך אותו אף על פי שהוא לא שומע. וכמו כן להיפך, כשאדם עושה איזו רעה להשני, אף על פי שאינו שומע שהוא מקלל אותו, אבל בטח בלבו הוא מקלל אותו, כי כן הטבע.

בפסוק "אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד". ויש להבין מהו הפירוש, "אשר לא יקח שוחד", איך אפשר לתת שוחד להבורא יתברך, שהפסוק משמיענו, "אשר לא יקח שוחד".

הנה ימין נקרא בחינת שלימות. היינו שהאדם מצייר לעצמו, איך שהוא אדם השלם והמאושר בעולם, מסיבת שהוא עושה חשבון לעצמו, איך שהוא איש פשוט, שאין בו יתרון משאר נבראים, ורק בו בחר ה' לשרת המלך. והגם שהשרות הזה אינו דבר תמידי, אלא פעם בחודש או פעם בשבוע, מכל מקום כשהוא רואה שאין הרבה אנשים שישרתו את המלך אפילו בפעם בחיים, אם כן מזה לבד הוא מקבל חיות. ואם יש לו חיים, הוא יכול לעסוק בתורה ומצוות בשמחה ולהרבות במעשים טובים.

אמר רבי חזקיה, מאי דכתיב "משמים השמעת דין, ארץ יראה ושקטה", אם יראה למה שקטה, ואם שקטה למה יראה, אלא בתחילה יראה ולבסוף שקטה. ולמה יראה, כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש, מאי דכתיב "ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי", ה"א יתירה למה לי, מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשי בראשית ואמר להם, אם ישראל מקבלים את התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו (שבת פח.).

"הסתכל הקדוש ברוך הוא במעשיהן של צדיקים ומעשיהן של רשעים, ואינו יודע במה רוצה הקדוש ברוך הוא אם במעשיהן", כשהוא אומר, "וירא ה' את האור כי טוב, ויבדל", הוה אומר במעשיהן של צדיקים.

ויש להבין, איך אפשר להיות ספק ולומר, אינו יודע במה רוצה הקדוש ברוך הוא. וכי יעלה על דעתך שהקדוש ברוך הוא רוצה במעשיהם של רשעים.

עבודת האדם מתחילה ב"עשה טוב". ואז הוא יכול לקיים את ה"סור מרע", היות שמצד החינוך אין לו להבין את הרע לבחינת רע, אלא אדם משתוקק למלא את תאוות לבו, היות שמרגיש תענוג גדול בזה שממלא את תשוקותיו. ובזמן שאומרים לו כי מילוי תאות לבו הוא בחינת רע, הוא לא יודע למה. אלא הוא צריך להאמין למעלה מהדעת שזהו דבר רע, וצריכים לסור מזה הדרך.

"מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי, מאויבי תחכמני".

יש הרבה בחינות "מה": א) "מה העבודה הזאת לכם". ב) "מה ה' אלקיך דורש מעמך". שה"מה" בסתירה זה לזה, ש"מה" אחד מדבר מהתרחקות מהבורא, ו"מה" הב' מדבר מהתקרבות להבורא יתברך. כי "דורש", הוא מלשון דורש בשלומך. אבל שניהם הם בחינת תורה, היינו ששניהם באים ללמד אותנו דבר אחד, שהאדם צריך ללמוד אותם בבחינת המעשה.

הנה איתא, רבי יוסי אומר, "לא מקומו של אדם מכבדו, אלא אדם מכבד את מקומו, שכן מצינו בהר סיני, שכל זמן שהשכינה שרויה עליו, אמרה תורה "גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא". נסתלקה שכינה ממנו, אמרה תורה "במשוך היובל המה יעלו בהר". וכן מצינו באהל מועד שבמדבר, שכל זמן שהוא נטוי, אמרה תורה "וישלחו מן המחנה כל צרוע", הוגללו הפרוכת, הותרו זבין והמצורעים ליכנס שם (תענית כ"א:).

"רשעים נדמה להם כחוט השערה" (סוכה נ"ב), היינו שמראים להם שאין לעמלק כל כך כח, שלא יכולים לנצח אותו. "וצדיקים - כהר גבוה", היות שהם בעלי כח, בזה שרוצים להיות צדיקים ולעבוד כך לתועלת ה', לכן נותנים להם כל פעם יותר רע, בכדי להתגבר עליו ולהכניסו לקדושה. כלומר שכל פעם הם לוקחים תועלת עצמם, ובמקום תועלת עצמם הם עובדים לתועלת ה'.

"טעמים", היינו מי שרוצה לטעום טעם בחיים, אז הוא צריך לשים לב לנקודה שבלב שלו.

שלכל אדם יש נקודה שבלב, אלא שהיא לא מאירה, שהיא כמו נקודה שחורה. כי הנקודה שבלב היא בחינת נפש דקדושה, שטבעה הוא כלי דהשפעה. אבל היא בבחינת שכינתא בעפרא, שאין האדם מחשיב אותה לכלום, אלא שאצלו היא בבחינת חשיבות כמו עפר. וזה נקרא "נקודות".

"ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם" (משלי ג'). ויש להבין מהו ענין למצוא חן בעיני ה', היינו לעשות מעשים, שעל ידי המעשים יוכשרו מעשי אדם בעיני ה'. איך אדם שהוא בעל חסרון יכול לעשות מעשים שלמים. לכן אנו מבקשים לנשיאת חן. וענין חן כמו שאמרו חז"ל "כיצד מרקדין לפני הכלה, בית הלל אומרים... לא כחל ולא שרק ולא פירכוס ויעלת חן" (כתובות טז:), או כמו שאמרו חז"ל אצל אסתר "אסתר, ירקרוקת היתה" (מגילה טו.), "ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה".

"שומע תפילה". מקשים העולם מדוע כתוב תפילה כלשון יחיד, הלא הקדוש ברוך הוא שומע תפילות, כמו שכתוב, "כי אתה שומע תפילת כל פה עמך ישראל ברחמים".

דגים הוא ענין דאגות על רוחניות, היינו חסרונות. ובשבת שהכל מקבל תיקון, נמצא שהדאגות נעשות בחינת מאכל.

"ברכת תורה" פירושה, שהגוף מחייב אותו לברך. היינו הגוף שהבורא ברא אותו בטבע שאם הוא מקבל טובות ממישהו, אזי הוא מברך אותו. וזה נקרא ברכת המזון מדאורייתא.

"כל שרוח הבריות נוח הימנו". והקשה, הלא מצינו אצל הגדולים המפורסמים ביותר שהיתה להם מחלוקת, אם כן אין רוח הבריות נוח הימנו. ותירץ, שלא אמרו, כל שהבריות, אלא "רוח הבריות"

הס"ם מבקש דין על ישראל, אז הקדוש ברוך הוא אומר לו שיביאו עדים, אז הוא מביא עמו השמש, הלך להביא את הלבנה, והוא אחריה, והוא עולה למקום שנאמר בו, "במופלא ממך אל תדרוש". ענין שמש הוא בחינת תורה, והלבנה היא בחינת מצוה, שהיא בחינת אמונה למעלה מהדעת.

כתוב "שאו ידיכם קודש וברכו את ה"'. וכמו כן תפילה גם כן בהרמת ידים, כמו שכתוב "והיה כאשר ירים משה את ידיו וגבר ישראל".

הזהר הקדוש שואל, הלא כתיב "קרוב ה' לנשברי לב". העובד ה', היינו מי שכוונתו בעל מנת להשפיע, צריך להיות בשמחה בזה, שמשמש את המלך. ואם אין לו שמחה בזמן העבודה הזאת, סימן שחסר לו בהערכת גדלות המלך. לכן אם רואה שאין לו שמחה, אז צריך לתקן, היינו שיחשוב בגדלות המלך. ואם מכל מקום הוא לא מרגיש, יש לו להתפלל לה', שה' יפתח עיניו וליבו, שירגיש את גדלות ה'.

אין אשה אלא ליופי, אין אשה אלא לבנים, אין אשה אלא לתכשיטי אשה. ופרש רש"י, שיקנו לה תכשיטין להתנאות בהן (כתובות דף נט:).

ימים טובים מרמז על עליות העולמות, שכל אחד ואחד עולה בדרגה, ועולה קצת למעלה מהמצב שבו הוא נמצא. זהו הזמן שכל אחד ואחד בודק לעצמו את הסיבה, שבשבילה הוא מקבל על עצמו מלכות שמים, הנקראת "אשה".

"סתירת זקנים בנין, בנין נערים סתירה" (מגילה לא:).זקנים,אלו שרגילים בעבודת ה'. נערים,אלו שבתחילת עבודתם. סתירה נקראתירידה או נפילה. שקודם היתה להם איזו עליה בעבודה, שנחשב זה לבנין, כלומר שהם החשיבו את העליות. אבל הסתירה בזמן שהרגישו איזו נפילה, שזה בא מהסתרת ה', כלומר שה' מסתיר עצמו מהם, וזה נקרא סתירה.

אמרו חז"ל "מפני מה בניהם של תלמידי חכמים אינם תלמידי חכמים, מפני שלא ברכו בתורה תחילה" (נדרים פא). תלמיד חכם נקרא מי שלומד תורה. "בניהם" נקרא מה שנולד לו אחר הלימוד

רגע זה נקרא אור פנימי, ורגע שני נקרא אור מקיף. אדם שאין לו סיפוק מההוה מתחיל לחשוב מתי יבוא רגע שני, שאז יהיה לו סיפוק.

האדם צריך להרגיש, שהוא יותר גרוע מכולם, משום שהוא מרגיש שלכל האנשים איןהחסרונות מה שיש לו, הגם שהוא רואה שהם עוסקים בעבודה פחות ממנו.

אם האדם מאמין בגדלות וחשיבות הקדוש ברוך הוא, ומאמין, שבזה שמקיים מצוותיו יתברך יש הנאה להבורא, כי הוא משמש אותו. וזה נוהג בזמן שהאדם מרגיש, שהוא כלפי הבורא כמו קטן לגבי גדול הדור.

אנשי העיר קנו יהלום וכולם שמחו שקנו יהלום בזול ביותר, ואחד מהם התעורר בשאלה, האם היהלום שקנו הוא אמיתי. אבל כל בני העיר אינם מבינים ביהלומים, והלכו מפני זה לאחד סוחר מומחה, שיגיד להם האם היהלום אמיתי או מזויף.

כשאדם נהנה מאיזה דבר זה נמשך מבחינת אור פנימי, שהאור מאיר בכלי. כשהאדם נהנה מהעבר, האדם נהנה מהרשימות שנשאר מהאור פנימי. וכשהאדם נהנה ממה שמאיר לו, שהוא עומד לקבל בעתיד, זה נמשך מאור מקיף.

תוספת שבת - בדבר טוב מוסיפים מלפניו ומאחריו. מה שאין כן בדבר רע, מסתפקים כמו שהוא, היינו אין נותנים הוספות, אלא שבוחרים את הרע במיעוטו.

"אלקים עשה שיראו מלפניו", כי אחרת אין דרישה להמשכת האורות. וזה ענין דלת, שצריכים לסגור, בכדי שלא יכנסו אורחים בלתי קרואים, ולעשות דלת כזו קשה מאוד!

חז"ל אמרו, שעשו עמד לקבל את ברכת יצחק, מטעם שלא היה כלים ליעקב, אבל כשקיבל יעקב ידי עשו, היינו כלים דקבלה של עשו, ואמרו בקולו של יעקב, היה זה תיקון, ולא הכירו על ידי התיקון, שעשה יעקב, שכבר יש לו כלים דקבלה על ידי התכללות.

תשועת עולמים - עולם הזה הוא בהווה, ועולם הבא בעתיד.

"שמחם בבנין שלם", ויש להבין, מהו הפירוש בנין שאינו שלם. הלא בנין שאינו שלם אינו ראוי לכלום.

ויש לפרש, בזמן דקדושה הוא בנין שאדם בונה בלבו מקום להשרות שם קדושה. כי יש בלב האדם ב' כוחות,דיצר הטוב ודיצר הרע.

מדוע על עבודה גשמית, לאחר שנה שלמה שהוא עובד, אין האדם שואל לעצמו מה הרווחתי בשנה זאת. וברוחניות, האדם כן שואל, מה הרויח בשנה זאת שחלפה. האם השאלה מה שהרויח באה מצד הקדושה או מצד הסטרא אחרא.

בענין כלי המחזיק ברכה, שברכה נקראת האור, ושלום נקרא הכלי, שנעשה שלום על ידי זה שרוצה להשפיע. וזה בא על ידי האור. נמצא, מי בא קודם, האור או הברכה.

"אני" היינו הרצון שלנו. "אין" הוא ביטול הרצון שלנו. הרצון שלנו הוא לקבל הנקרא נוקבא.

"כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה", כי בכל העבירות יש סך הכל עבירה אחת, היינו תאוה. אבל אין בהן גאוה, כי אין אדם מתגאה, בזה שלא יכול להתגבר על התאוה.

בזמן שיש לאדם צער גשמי, הוא צריך להצטער על זה שהקדוש ברוך הוא נתן לו עונש, שהוא מרגיש צער. ואם הוא לא מצטער, אם כן אין זה עונש. כי עונש נקרא מה שכואב לאדם ואינו יכול לסבול את מצבו, הן צער פרנסה, והן צער של מחלה. ואם הוא אומר שאינו מרגיש את הצער, נמצא שלא קיבל את העונש מה שהקדוש ברוך הוא נותן לו. כי צריכים לדעת שעונש זהו תיקון לנשמתו. ונמצא שאם אינו מצטער, אז הפסיד את התיקון.

זווג להחיות העולמות, זווג דלא פסיק, שהוא חסדים מכוסים. זווג להולדת נשמות, זווג פסיק, שהוא בחינת חכמה.

מימין יכולים לחיות אבל לא להוליד. מה שאין כן שמאל, חכמה, הנקרא חסרון, יכולים להוליד מצב ב'.

בבחינת עבודה משתמשים שכר ועונש בעולם הזה, ובבחינת עולם הבא לא משתמשים, הגם שישנו. מה שאין כן בבחינת הכלל משתמשים בעיקר שכר ועונש בעולם הבא, ולא משכר ועונש בעולם הזה

"אתם נצבים היום כלכם". מלמד שכינסם... להכניסם בברית (רש"י). "כלכם" פירושו, שכולם נכנסו בערבות ("אור החיים" הקדוש).

על ברכת "שהכל נהיה בדברו"הדין, שאם היה לו לאדם הפסק, צריך לברך פעם שניה. יש לפרש,על שאר ברכות הנהנין, אף על פי שהיה לו הפסק הוא עוד יכול לברך, משום שיש לו על מה לברך בתוך הדעת.

אם האדם רוצה להיות "סור מרע", אינו צריך לעשות שום פעולות בכדי להסיר מעצמו את הרע. כי יש כלל בטבע, שאין האדם יכול לסבול דבר רע בעצמו. אלא בה בעת שהאדם בא לידי הכרה, שדבר זה הוא מזיק ורע לו, שמדבר זה הוא יכול לאבד את החיים שלו, תיכף הוא יסור ממנו ומרחיק את עצמו כמטחווי קשת. נמצא, שלהרחיק את עצמו מדבר רע בא לו בלי עבודה.

"הוי המחכים ליום ה', חושך הוא ולא אור. משל לתרנגול ועטלף, ששניהם היו מצפים לאור היום. אמר לו התרנגול לעטלף, בשלמא שאני מצפה, שאורה שלי" (בגמרא, סנהדרין צח.). פירוש שאין לעטלף עינים לראות, אם כן מה הוא מרויח מאור השמש.

וצריך להבין: א) איזו שייכות יש לעינים, להסתכלות באור ה'. לאור השמש מבינים שצריכים עינים, אבל איזה קשר יש לזה לאור ה', עד שהפסוק מכנה "יום ה'", שמשמע שלמי שאין לו עינים, נשאר בחושך מאור ה'. ב) מהו יום ה' ומהו ליל ה'. איזה הפרש יש ביניהם. בשלמא עינו של אדם מבחינה בזריחת השמש, אבל יום ה' במה מבחינים.

על פי רוב נקבע היופי, מה שהרבים קבעו, שזה יפה וזה לא יפה, בלבושים וברהיטי בית. אנו רואים שכל דור מבטל את ציור היופי של דור הקודם. למשל בדור הקודם היו יודעים שרהיטי בית צריכים להיות מעץ, וחרוט על העץ מיני ציורים. וכיום הארונות שעושים בבית הם ארונות קיר, מה שהיו לפני כמה דורות בירושלים, שאנו רואים בדירות הישנות שיש שם ארוני קיר. רק היום עושים את ארונות קיר יותר יפה מאז.

מתחילה מוטל על האדם להאמין למעלה מהדעת, שהבורא רצה להטיב לנבראיו, לכן ברא נבראיו, והטביע בהם את הרצון וההשתוקקות לקבל הנאה. וזה מסיבה כי רק זהו הכלי לקבל הנאה, כי אין האדם נהנה, אלא ממה שמשתוקק. ולדבר שאין בו השתוקקות, הוא יכול לקבל אבל אין הוא יכול להנות, מסיבת הכלי דלהנות נקרא חמדה, השתוקקות וכדומה.

באופן כללי יש להבחין בעולם ג' דברים: א) הבורא. ב) הנבראים. ג) הטוב ועונג מה שהבורא נותן לנבראים. ומבחינה זו אנו מבחינים עולם אין סוף ממלא כל המציאות, אין שם ראש וסוף. וכאן אין עוד מקום לעבודה, כי אין מה להוסיף.

ההבדל בין הרצון לקבל, הנמצא בקדושה, לרצון לקבל, הנמצא בסטרא אחרא - שבקדושה לא משתמשים רק בחלק הרצון שיכולים לכוון עליו בעל מנת להשפיע. ואילו החלק בעל מנת לקבל לא נמצא בקדושה. וממילא אי אפשר לומר שהרצון לקבל בעל מנת לקבל יתוקן, הלא אין לו שום מגע עם הקדושה. ואיך יכולים לתקן דבר שאינו בנמצא אצלו.

"ישראל שגלו שכינה עמהם", שפירושו שאם האדם מגיע לידי ירידה, גם הרוחניות אצלו בבחינת ירידה. ולפי הכלל, "מצוה גוררת מצוה", מדוע הוא בא לידי ירידה. תשובה, שמלמעלה נותנים לו ירידה, בכדי שהוא ירגיש שהוא נמצא בגלות, ושיבקש רחמים שיוציאו אותו מהגלות, שזה נקרא גאולה. ואי אפשר להיות גאולה אם אין שם גלות קודם.

בכללות העולם השגחתו הוא בהסתר מהכלל. כלומר, שאין העולם מאמינים, שיש השגחה על העולם, אלא חושבים שהכל הולך בלי שום מנהיג, חס ושלום.

לכן הבורא מנהיג את העולם בשכר ועונש המגולה. כלומר שהנבראים מוכרחים לשמור את חוקי אלקים, הנקראים טבע, אחרת הם נענשים תיכף על המקום. וזה נקרא "שכר ועונש המגולה".

אוכלים, בכדי שיהיה כח לעבודה, ועובדים, בכדי שיהיה מה לאכול. אוכלים, שיהיה כח לעבוד. וחוזר חלילה.

ויש להבין, מה הוא העיקר ומה הטפל. זה פשוט, אם שואלים את האדם על מה משתיהן אתה רוצה לוותר, היינו רוצים לתת לך דבר אחד משתיהן, ולא שאתה כורך אחד בשני. בודאי שיגיד שהוא מוותר על העבודה ולא על אכילה, כי באכילה, הוא מוצא טעם טוב, מה שאין כן בעבודה הוא מרגיש טעם רע. לכן אם יש ביכולתו לוותר על פעולה אחת, היה מוותר על עבודה והיה בוחר באכילה.

"אבא נותן הלובן", הזכר מוריד הכלי קבלה דבחינה ד', הנקרא אהבה עצמית. "אמא נותנת האודם", הנקבה נותנת כלים, אבל הם כלים דהשפעה.

בעל הסולם פעל שאדם פשוט, שאם הולך בדרכו, יכול לזכות לדביקות ה' כמו תלמיד חכם מובהק, מה שאין כן לפניו היו צריכים להיות תלמידי חכמים גדולים בכדי לזכות לדבקות ה'.

כשהולכים על דרך להשפיע, לא נשאר אצל האדם כלום מהמעשים טובים שלו, אלא הכל עולה למעלה, כמו שכתב הזהר הקדוש, המעשים של יראה ואהבה פרחת לעלמא עולה למעלה.

יוונים נקבצו עלי אזי בימי חשמנים". יוונים הם הקליפה נגד הקדושה. הקדושה היא בחינת אמונה למעלה מהדעת, והיוונים הולכים דווקא בתוך הדעת. ובאים היוונים דווקא בימי חשמונאים, היינו דווקא בזמן שהאדם רוצה ללכת בדרך הקדושה. מה שאין כן מטרם זה, אין מקום ליוונים, כי "זה לעומת זה עשה אלקים", שזה ענין "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו" (סוכה נ"ב).

מלחמת היצר היא בפנימיות וחיצוניות, כמו שאנו רואים במלחמת אגרופים, שכל אחד רוצה שהשני יכנע לפניו, היינו שלא רוצה להרוג את השני. ואז המלחמה היא בלי לבושים, אלא מלחמת כח, למי שיש יותר כח הוא מכניע את השני.

הנה הנשמה שהיא חלק אלוק ממעל, היא בשביה בין העמים. פירוש, כי כל אדם הוא עולם קטן ונכלל מע' אומות העולם. וכולם שולטים על נשמתו, שהיא נקראת,נקודה שבלב. ולכן "כי תצא" - למלחמת הרשות, ששם מקום לגלות את הכוונה בעל מנת להשפיע, שעל ידי המלחמה מתגלית הנקודה שבלב.

בקבלות האדם יש להבחין ז' אופנים, שבכל אופן יש תנאים מיוחדים: א) המקבל צדקה, ב) המקבל מתנה, ג) המקבל על ידי קנין כסף, ד) המקבל על ידי חלופין, ה) המקבל שכר עבור העבודה, ו) המקבל בחזרה חוב, ז) המקבל הלואה.

"בעל כורחך אתה חי", אם האדם לא רוצה לקבל חיים עבור עצמו, אז הוא חי.

האבות הן הן המרכבה, כמו שכתוב "ויעל ה' מעל אברהם". הסוס חשוב זה שבעל הבית נותן לו כל הצרכים בגלל שאוהב אותו, כמו הבנים שלו. ומדוע הבנים הם בבית והוא בארווה, משום שהוא ילכלך הבית, לכן בעל הבית שם אותו מחוץ לבית, במקום המיוחד לו.

חז"ל שאלו: אם צריכים לחיים וגם למזונות, להתפלל על מזונות, כי מזונות נותנים למי שחי (תענית ח:). חיים נקרא הכרחיות, היינו אמונה. מזונות, היינו טעמי תורה ומצוות, הנקרא "צוויא דמארי".

וכשמתפללים על צוויא דמארי, אז ממילא נותנים בחינת אמונה, כי אסור ללמד תורה לעכו"ם, כמו שכתוב "לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום" (חגיגה יג.).

"צריך למשמש בתפילין כדי שלא יסיח דעתו". לכאורה אם היה מסתכל על התפילין היה יותר מועיל להיסח הדעת.

אין התורה כולה מתקיימת אלא בארץ ישראל (זהר, ריש האזינו). יש בחינת מדבר, ישוב, עולם, ארץ ישראל. פירוש, כל המצוות יכולים לקיים אפילו שנמצא בחוץ לארץ, כלומר אפילו שעדיין לא נכנס לקדושת ארץ ישראל, הנקרא בחינת מלכות שמים.

"ולרשע אמר אלקים, מה לך לספר חוקי","לא איברי עלמא אלא לצדיקי... ולרשיעי גמירי".

ירו-שלם. ירא היינו חסרון, שהוא הסיבה לפחד. וירא שלם זה שאין לו שום יראה.

ימין, נקרא שלם. שמאל, נקרא פחד, כ"פחד יצחק".

"והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל". ושאלו "וכי ידיו של משה עושות מלחמה". והתשובה - "בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה, מתגברין" (ראש השנה כט.).

הנה כתוב "עבדו את ה' בשמחה", "עבדו ה' ביראה".

כסף בא מצד התחתון, שהוא כוסף ומייגע את עצמו להשיג את מבוקשו. כבוד לא תלוי בתחתון, אלא שבא חוץ ממנו, כמו בעולמנו, שאנשים מבינים שכדאי לכבדו.

היינו שבזמן הגאולה מרגישים, שהגלות היתה כולה מרור. מה שאין כן לפני הגאולה, עוד לא יכולים לדעת שהגלות היא כל כך מרור. וזהו "כיתרון האור מן החושך"

כלים ישנים שנשברו, אם סיבת השבירה בגלל כלים דקבלה, אז תדע להזהר מחדש, היינו תקבל כלים חדשים לעבוד בעל מנת להשפיע.

"מלך פורץ גדר ואין מוחין בידו". מלך, הוא הקדוש ברוך הוא. פורץ גדר, זהו המפסיק בין קבלה להשפעה.

חתן דומה למלך, מפני שמוחלין לו עונותיו. נמצא בזה שהוא דומה למלך, היינו שיש לו כח השפעה. וזה דווקא בזמן שהחתן מרגיש שהוא נחות דרגא, ושהוא מתבטל להמלך, אז הוא דומה למלך, שאין לו שום רשות.

"מלכות שמים מתחילים בחסד", היינו חסדים מכוסים. זכרונות, זה גבורה, שיודעים שהבורא זוכר בנו. שופרות, זה קו אמצעי.

"כשמקדים תורה למצוה, או חכמה ליראה... וכעין זה תהיה הגאולה, אם זכו יצאו ברחמים... ואם לא מקדים רחמים יצאו בצער, וטוב שהקדים צער ודין להמשיך רחמים... לפום צערא אגרא" (זהר כי תצא, דף יט, אות נ"ב).

ענין שאומרים, שצריכין לקבל התורה בשתי ידים. הנה הפסוק אומר "אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד". ענין אריכות ימים על דרך המוסר הוא, שאין להפסיק עבודת ה' אלא תמיד הוא בדביקות ה'. וטעם שענין ימין נקרא בחינת חסד, הוא ביטול המציאות, שהוא רוצה רק לעשות נחת רוח לה'.

חצות נקרא "מחצה על מחצה", היינו באמצע לילה. לילה נקרא חושך. ובאמצע חושך, הנקרא מחצה על מחצה, חצי טוב וחצי רע, היינו שקצת מאיר לו אור הקדושה וקצת הוא מרגיש שנמצא בחושך, אז הזמן שיתאבל על חורבן בית המקדשבכלל.

במקום חסרון יש אחיזה להסטרא אחרא. לכן בזמן הבקורת, שאז האדם נמצא בחסרון, יש שם אחיזה לסטרא אחרא. ואז האדם, אף על פי שלא מרגיש, מכל מקום הוא נמצא בפרודא.

כ"ב אדר תשי"ג ת"א

הקשה, למה צריכים להמשיך בחינת חכמה, שהיא בחינת ידיעה, אם כל עבודתו של האדם היא בבחינת אמונה למעלה מהדעת. ותירץ, דאם לא היה צדיק הדור בבחינת ידיעה, אזי הכלל ישראל לא היו יכולים לעבוד בבחינת אמונה למעלה מהדעת. אלא דווקא בזמן שצדיק הדור ממשיך בחינת הארת חכמה, אז הדעת שלו מאירה בכלל ישראל.

דוגמא, למטה מטבור דא"ק, למדנו שיש שם עשר ספירות דסיומא. היינו כל זמן שהוא אומר שלא רוצה לקבל, מסיבת שהוא לא יכול לכוון בעל מנת להשפיע, אז יש לו אור דחסדים והארת חכמה.

מעשים טובים נקראים בנים. ובנים גם כן נקראים, הבנה וידיעה. ואבות נקראים הסיבות, שמולידים את ההבנה. לכן כשעוסקים בתורה, רוצים שעל ידי התורה ומצוות שעוסקים, יהיו הבנה וידיעה.

"ויגש אליו יהודה". רבי אלעזר פתח, "כי אתה אבינו, כי אברהם לא ידענו, וישראל לא יכירנו, אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך". ובהסולם, אתה אבינו, אתה היינו המלכות, פירושו אתה שורשנו, שמלכות נקראת אתה הוא שורשנו.

אסור ללמד תורה לגוי, שנאמר "לא עשה כן לכל גוי" (חגיגה יג.).

האדם נותן תודה לה' בזמן שהקדוש ברוך הוא נותן לו את ההרגשה הזאת, ויכול לעבוד בדרך זה, היינו שכל מה שהוא עושה הוא להרבות כבוד שמים, ולא לתועלת עצמו.

האדם צריך להתפלל על חורבן בית המקדש, שהקדושה, היא בחינת חורבן ונמצאת בשיפלות, ואין איש שם לב לשיפלות הזאת, שהקדושה מונחת בארץ וצריכים להרים אותה משיפלותה. כלומר כל אחד ואחד מכיר בתועלת עצמו ויודע שזה דבר חשוב מאוד, וכדאי לעבוד בשביל זה, מה שאין כן להשפיע לא כדאי. וזה נקרא שהקדושה מונחת בארץ, כאבן שאין לה הופכין.

א' אדר תש"ז

"בשן" הוא לשון בושה, "גולן" לשון גאולה, פירוש שעל ידי הבושה נגאלין.

האדם הוא הקובע את הצורה, היינו אם זה טוב או רע. דהיינו אם היסורים באים למתקו, זה נקרא טוב, ואם לא אומר כך באמת הוא מרגיש אותם כיסורים.

פעם אאמו"ר זצ"ל נסע לחברון לפני שעבר לגור בת"א. וכשחזר ממערת המכפלה, אמר טעם למה נוסע לקברי אבות, שהוא כדי לומר, "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי".

דרך יסורים, היינו בזמן שנמצא תחת היסורים. דרך התורה, שהוא יכול לצייר לעצמו את היסורים שעברו עליו, ואז הוא מרויח שאינו צריך ליסורים חדשים.

"אין חדש תחת השמש". חידוש, נקרא דבר חדש, מה שלא היה עד עכשיו.

"והשיב את הגזילה אשר גזל". גזילה יקרא אשר הוא מקבל בכח, אף על פי שהנותן לא רוצה. העליון רוצה שהתחתון יקבל רק בזמן שמשלם תמורה, היינו על מנת שהמוכר יהנה.

"אדלא אבידנא בחישנא". פירוש,שהזקן שהולך מסתכל תמיד לארץ, כאלו מחפש דבר (שבת קנ"ב). יש להבין, מה בא זה להודיענו. אלא, זקן זהו מי שקנה חכמה.

"ג' שותפים באדם: הקדוש ברוך הוא, אביו ואמו" (קידושין ל:). ימין נקרא אבא, שנותן הלובן. האדם צריך לתת אתערותא דלתתא, כי זהו הכלי, היינו החסרון, וזהו "כיתרון האור מן החושך". ואמא נותנת האודם, היינו שמאל, היינו אור אדם, שרואים שלא יכולים ללכת בדרך הזאת. וזה נקרא "שמאל דוחה", היינו שרואה שהוא נדחה מדרך להגיע לה'.

זכה, התורה לשמה נעשית לו סם חיים (יומא עב:). פירוש, שטועם טעם בתורה, שהיא בחינת חיים.

לא זכה, נעשה לו סם המוות. כלומר, בעבודה דלהשפיע הוא מרגיש טעם מוות.

רשעים נקראים אלה, שלא יכולים לומר, שיש סדר של טוב ומיטיב.

כלומר כשהעוסק בתורה ומצוות ולא מרגיש עצמו בטוב, המאור שבה מחזירו למוטב, שירגיש עצמו בטוב.

האדם הוא רק אורח. וה' הוא בעל הבית. וידוע מה שאמרו חז"ל, "כל מה שאומר לך בעל הבית עשה", שכך נהוג, "חוץ מצא".

לעולםמוכרח להיות ההתחלה, אחרת אי אפשר להגיע לשמה. פירוש, האדם צריך להאמין שבכל התאוות גשמיות, היינו אכילה, שתיה, שינה ושאר תאוות, וכמו כן תענוגים שיש בהשכלה בחכמות חיצוניות, ובשליטה, ובנקימה, וכל כיוצא בזה, כמו שכתוב בכללות "הקנאה, התאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם", שבהתענוגים האלה אין יותר מנהירו דקיק, כלשון הזהר הקדוש.

בגשמיות רואים שמרימים הרגלים מהארץ, זהו מרמז חיות, שהרגלים מרמזות על בחינת מרגלים, על דרך המרגלים שהלכו לתור הארץ, שהלכו לראות, אם כדאי לתת יגיעה ולזכות לבחינת ארץ דקדושה. ובתוך הדעת יש תמיד דעות הפוכות מהקדושה, אלא רק צריכים להאמין למעלה מהדעת, שהיא ארץ זבת חלב ודבש.

ב' כוחות האדם מבחין בעולם:
א) כח הדוחה לאדם, שיזוז ממצב זה שבו הוא נמצא.
ב) כח המושך, שמושך האדם, שמסיבה זאת הוא מוכרח לזוז מהמצב שבו הוא נמצא.
כח הדוחה נקרא יסורים. וזה שהוא סובל יסורים במצב שבו הוא נמצא, זה גורם לו שיעזוב את המקום, וילך ויחפש מקום, שתהיה לו יכולת להנות מהחיים. כח המושך נקרא תענוג. ואם האדם רואה שיש מקום, שאם הוא ילך לשם הוא יקבל תענוג יותר מכפי שיש לו במקום הזה, הגם שיש לו גם כאן תענוגים, מכל מקום אם רואה במקום אחר שיש לו יכולת להנות יותר מהחיים, הוא עוזב את מקומו והולך לשם.

"זכה", כלומר, שאם האדם אומר,זה שיש לו רצון ללמוד תורה, אף על פי שאינו מוצא בה טעם, מכל מקום זה שישוב לעיין בספר ונתנו לו מחשבה ורצון לבוא לבית המדרש, זאת זכיה גדולה אצלו, ונותן תודה לבורא על זה,זה נקרא "זכה", שאומר שיש לו זכיה גדולה.

יכולים לחיות בלי ידים ולא להרגיש חסרון, כדוגמת העופות. ויכולים להיות בלי רגלים כדוגמת הנחש, שנאמר בו "על גחונך תלך". "ידים" הן הכלים שמשיגים בחינת חיוב.

"כל העולם כולו לא נברא אלא לשמשני". לפי מה שפרש אאמו"ר זצ"ל, הכוונה, שכל החסרונות שהאדם רואה אצל אחרים והוא מאמין שהם שלו, לכן יש לו מה לתקן.

סטרא דטובו נקרא תמיכה. יש לו על מה לסמוך, היינו יש לו יסוד.

סטרא דדינא קשיא, היינו שאין לו שום יסוד לבנות את בנין המלכות שמים, שאז הוא נמצא בבחינת "תולה ארץ בלי-מה".

ה' הוא למעלה מראשו של חולה.

"חולה" נקרא שחש בראשו, היינו מחשבות זרות, וחש במעיו, היינו בכלי קבלה.

"אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון, ואין ברוחו רמיה" (זהר נשא דף א' אות א').

פירוש, מדוע לא יחשוב לו ה' עון, אף על פי שיש לו עונות, מטעם שאין רוחו רמיה.

"רם", נקרא גדלות, שאין הוא גדול מסיבה שיש לו עונות. כי יש לפעמים שאדם בגאוה ויש לו טענות להבורא, אבל על עצמו חושב שהוא בסדר.

"רוממו ה' אלוקינו והשתחוו להר קדשו, כי קדוש ה' אלקינו".
"רוממו". פירושו, אם האדם רוצה לדעת רוממות וגדלות ה' אלקינו, זה יכולים להשיג רק על ידי דביקות והשתוות הצורה. אם כן מהו השתוות הצורה, ואיך מגיעים להשתוות הצורה.

האדם עובד ומתיגע לשמור את חוקי מזונות הגוף, בין מדעתו ובין שלא מדעתו, מסיבת שהשכר ועונש מגולים.

לכן אפילו שאין לאדם טעם באכילה ושתיה, למשל כשהוא חולה, מכל מקום האדם מכריח עצמו לאכול ולשתות, אפילו שלא נהנה מהמזונות האלו, מטעם שאם לא יקיים החוקים האלו הוא יקבל עונש, ולא סתם עונש אלא עונש מוות.

"עדות ה' נאמנהמחכימת פתי". אם האדם יודע שהוא פתי, אז התורה מחכימה אותו. פירוש "תורת ה' תמימה", יש לפעמים שאדם לומד תורה, אבל האם הכוונה שזוהי תורת ה', היינו שכל התורה כולה הם שמותיו יתברך. ויש תורת ה', היינו שכל התורה אינה מדברת אלא מבחינת שמותיו הקדושים. היות שיש בתורה בחינת פרד"ס, שהכל ניתן מפי ה' על ידי משה. אבל הג' בחינות שהן פר"ד, הלבושים שלו, הם מדברים של בני אדם, היינו מה האדם צריך לקיימם.

פירוש, שצריך האדם לכלול חיים מעץ החיים, שהוא זעיר אנפין, במקום זה, שהיא מלכות, הנקראת אשה. וזה בלא זה, זעיר אנפין בלי מלכות אינו הולך. וצריך האדם לכלול מדת יום בלילה, כי חיים שהם הארת חכמה, אינם שורים אלא על המלכות.

כלים של קונה וכלים של מקנה. העליון הוא המקנה והתחתון הוא הקונה. המסך של התחתון שיש לו בעיניים, הנקרא "סתימת עינים", הוא רואה שגם לעליון אין יותר מגלגלתא ועינים. נמצא, שהמסך דתחתון מכסה על העליון. ובזמן שהעליון נותן את המסך,שמכסה את העליון לתחתון, היינו שמסיר מעצמו את המסך, ומשאירו אצל התחתון, נמצא על ידי זה התחתון קונה גדלות.

"כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך" (בשלח).

קושיית חז"ל, אם אני לא אשים המחלה, בשביל מה צריכים לרופא (סנהדרין קא.).

כשהאור מאיר בכלים, אין הבדל בין אור לכלי, אלא כשהאור מסתלק אז ניכר ההיכר.

לכן כשזוכין לתשובה מאהבה, הזדונות נעשו לזכיות, מטעם שאור העליון מאיר לכל הכלים, היינו לכל המעשים שעברו. נמצא שכל המעשים נעשים כלים להאור, אם כן אפילו הזדונות נעשו לזכיות, היינו לכלים לקבל אור העליון. כי עיקר הזדונות באים רק מכלי קבלה בעל מנת לקבל, וכשעושים תשובה, היינו שמתקנים אותם בעל מנת להשפיע, נמצא שנעשו כלים להשראת השפע.

יש ג' בחינות בקבלה: א) מקבל צדקה, ב) מקבל מתנה, ג) ומקבל בזרוע, היינו שתובע מטעם שמגיע לו.

א) בצדקה. מתביישים בעת קבלת צדקה, אבל אדם תובע, הגם שמתבייש.

ב) מתנה. אין מדרך העולם לבקש מתנה, אלא שנותנים מתנה בלי תביעה מצד המקבל. אלא למי שאוהבים, דרך העולם לתת מתנות.

ג) תובע בכח הזרוע, היינו שאינו מתבייש לבקש. תחת איזו בחינה יכולים לייחס זה -לצדקה כשתובעים מתביישים, למתנה לא יכולים לייחס זה, כי מתנה לא מבקשים.

עקידת יצחק, שאברהם, שהוא קו ימין, שהוא בחינת למעלה מהדעת, עקד את הקו שמאל, שהוא בחינת השכל, שעושה ביקורת על כל דבר. ונתן לו תמונה כללית מהמצב שבו הוא נמצא. והוא עזב את כל השמאל, וקיבל על עצמו בחינת ימין, שהוא למעלה מהדעת. על ידי זה זכה אחר כך לקו אמצעי.

עיקר הוא החסרון, והוא נקרא כלי לקבלת המילוי, וגודל המילוי נמדד לפי מדת החסרון. נמצא, שאם יש אותו מילוי, לא פחות ולא יותר, ומכל מקום אחד נהנה מהמילוי ושש ושמח, ואין מליםלהביע את שמחתו, והשני מרגיש עצמו שאין לו שום תענוג וחיות להחיות את נפשו, ומרגיש עצמו לפעמים כאילו כל החיים נמאסים עליו, היות שלא מרגיש שום מטרה בהחיים שלו.

דביקות נקרא חיים, קדושה. פרודא, דהיינו קבלה עצמית, נקרא מות, פירוד מחיי החיים. ונפרד מהקדושה נבחן לטומאה.

השאלה, "למה נגרע", היה על טמא לנפש, ותשובת ה' היתה הן על טמא נפש, והן מי שהיה בדרך רחוקה.

"מה יפו פעמיך בנעלים" (זהר חקת). נעל, היא על רגלו של אדם. יש כאן להבחין ענין רגלים וענין נעלים. בגשמיות, הנעלים הן השומרות על הרגלים שלא יזוקו. אחרת, היינו אם אין נעלים על הרגלים, שדורכין על הארץ, יש לפעמים דברים המזיקין, ועל ידי זה ניזוק האדם.

בעל ספר "ראשית חכמה" (בשער הענוה פ"ז) מביא משל: מעשה על החומד (היינו מי שחומד לכל דבר מה שהוא רואה) והקנאי (פירוש שתמיד הוא מתקנא בזה שיש לשני, אף על פי שהוא לא צריך להדבר, אבל מדוע יש דבר זה לשני).

הנה רוח, נקרא רוח חכמים, המאיר בכלים דלמעלה מהדעת, הנקרא חסדים. לכן בזמן שהאדם צריך לקבל את רוח חכמים, אינה נוחה הימנו. כלומר זהו לא לפי רוחם, והם רוצים לקבל בחינת חכמים, ולא רוח חכמים, שהכוונה שרוצים לקבל בתוך הדעת. אבל לקבל את רוח חכמים, שהחכמה תתלבש בחסדים, שזה נקרא רוח חכמים, אינם סובלים. זה נקרא "אין רוח חכמים נוחה הימנו".

צער השכינה. למלך שיש לו מגדל מלא כל טוב ואין לו אורחים, במשל למי שעשה חתונה לבנו, והזמין מאות מנות, ועכשיו אין לו אורחים, שאין לו מי שירצה לבוא ולהנות מהמגדל.

למה אנו צריכים להכרת הרע, שאנחנו מונחים כל כך בבוץ ואין מוצא, זהו המשל, והכל בשביל שצריך לתת תודה רבה. ויש הבדל על מה שעזר לו, וכפי ערך הטובה שקיבל, כך נעשה לו אוהב ודבוק בו. ויכול לעבוד בשבילו, בגין דאיהו רב ושליט.

התורה מתחלקת לב' אופנים, לבחינת מעשה המצוות, שהן חלק הנגלה, שזה מעשה שרואים. ויש חלק תורה שנקרא "נסתר", שאינם רואים.

התשוקה לידיעה באה במי שעושה פעולות בכדי לדעת, היינו שמתייגע עצמו, ומעיין כפי כוחו. הפעולות האלו גורמות לו תשוקה לדעת ידיעת התורה.

ענין יסורים הוא קו שמאל, כלומר בזמן שהאדם עושה ביקורת על מעשיו, אם הם על דרך האמת, בעל מנת להשפיע. ואז הוא רואה את כל חסרונותיו. וזה נקרא יסורים, כלומר שכואב לו על מה שהוא כל כך חלש בענין דלהשפיע. כי אז הוא רואה את האמת, שאין הוא מסוגל לעשות שום דבר עם הכוונה דלהשפיע, ואין לו שום עצה לצאת ממצבו, אלא רואה שרק ה' יכול לעזור לו. לכן יש לו אז מקום לתפילה, היינו להתפלל לה' מעומק הלב.

קו אחד נקרא שלימות. הכלל הולך לפי קו אחד, כלומר דרך אחד, כלומר שכל אחד ואחד יש לו חלק בתורה ומצוות. וכל אחד ואחד משער בנפשו, כמה יגיעה הוא צריך לתת בכדי שירגיש, שכבר יצא ידי חובתו. וכל אחד עושה לו חשבון נפש, אם הוא קיים מה שהוא מבין, אז כבר יש לו סיפוק והוא מרגיש עצמו שהוא הולך בדרך ה', וכל יום ויום הוא הולך קדימה.

אמונה, נקרא מעשה ולא שכל. ואמונה, כשאין הגוף מסכים, הוא צריך ללכת בדרך הכפיה, שהיא למעלה מטעם ודעת, רק מעשה לבד.

"וגם הקמותי בריתי איתם לתת להם ארץ כנען". משום שנימולו לכן ירשו ארץ, כמו שכתוב "ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ" (זהר וארא דף ו' אות כ').

סכין נקרא במה ששוחטים. וענין מסירות נפש צריך להיות הסיבה שלא יהיה שום פגם. למשל המאבד עצמו לדעת הוא מסיבת פגם, היות שאין לו טעם בחיים מכמה סיבות, לכן הוא מוסר עצמו למיתה.

השאלה:כשאומרים רצונו להטיב לנבראים, וכשנבראים מקבלים את הטבתו, אם כן נתמלא רצונו, היינו שהוא מקבל הנאה מזה שהוא משפיע. והרי יש לנו כלל שהבורא הוא רק משפיע, ולא מקבל חס ושלום. אם כן עולים ב' פירושים בקנה אחד.

הצנע לכת, היינו הכוונה, ש"עשיית משפט ואהבת חסד" צריכה להביא את האדם לידי כוונה. שענין כוונה מכונה "הצנע לכת", מטעם שאין האדם יכול לראות את כוונת חבירו.

"טוב תורה עם דרך ארץ". ארץ נקרא מלכות. והדרך של המלכות היא בחינת אמונה למעלה מהדעת. "טוב תורה עם דרך ארץ", היינו אם יש לו נקודה שבא לקיים התורה בחינת אמונה, אחרת אינו יכול להגיע לידי קיום התורה, היינו להשיג בחינת תורה.

"יושבי קרנות", ויש תלמידי חכמים: קרן, נקרא בחינת אמונה, ועדיין לא זכו לבחינת תורה. כי תורה, נקרא בחינת ריוח, ואמונה, נקרא קרן.

האדם צריך לעשות את הבחירה. אלא כשהאדם עושה את הבחירה, אז הקדוש ברוך הוא בוחר בבחירה, שהאדם עשה, ונותן לו את השפע השייך לבחירה שלו, כמו שמבואר "אשה כי תזריע וילדה זכר".

ויש להבין מהו שיש לקדש הלבנה דוקא.

ידוע ששמש ולבנה רומזים על זעיר אנפין ומלכות, היינו מבחינת ענף ושורש, אנו מתפללים בקידוש הלבנה, יהי רצון שימלא פגימת הלבנה. ויש להבין מה איכפת שיש פגם ללבנה, שניתן לנו לקדש את הלבנה, ולבקש מה' שימלא את הפגם שלה. ומהו הפגם שבה.

הברכה בא קודם, אבל אינו מחזיק. לכן נסתלקה ממנו הברכה. לכן צריך להשתמש על הברכה שיהיה שלום, היינו שלא יהיה שינוי צורה. לכן כל פעם שמקבל ברכה, צריך להשתמש עם הברכה שיזכה לשלום, ששלום נקרא השתוות הצורה.

על ידי תורה ומצוות שאדם עושה, הן מביאות עליו מחשבה ורצון, שירצה לטהר עצמו. וזה נקרא "הבא לטהר". זהו הזמן שהוא משקיע כוחות, בכדי לטהר עצמו מאהבה עצמית. ואז הוא בא לידי צער ומכאוב מזה שלא יכול לבוא לידי טהרה, אלא להיפך. כי כל פעם הוא רואה יותר את האמת, איך הוא שקוע באהבה עצמית, ואין הוא רואה באופק שום מציאות, שיכולה להוציאו מזה. ואז כשהוא מצטער על זה, הוא מקבל צורך לעזרת ה', שיעזור לו. ואז בא הסיוע מלמעלה, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו" (שבת קד.). וזה נבחן לאור כולו.

"ובחרת בחיים". תנא רבי ישמעאל, זו אומנות. מכאן אמרו חכמים, חייב אדם ללמד את בנו אומנות, ואם לא למדו, חייב ללמד את עצמו, מאי טעמא, למען תחיה אתה כתיב (ירושלמי קדושין פ"א ה"ז).

משמע מכאן, שמצוה ללמוד אומנות. וזה נכנס בגדר של "ובחרת בחיים". אם כן למה אין סדר כזה בישיבה, שכל אחד ואחד מבני הישיבה ילמדו אומנות, ומדוע אין הנהלת הישיבה דואגת לזה.

"וכל העם נצב עליך מן בקר עד ערב". וכי אפשר לומר כן, אלא כל דיין שדן דין אמת לאמיתו, אפילו שעה אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו עוסק בתורה כל היום, וכאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, שנאמר בו "ויהי ערב" וגו'. רש"י: "וכי תעלה על דעתך שמשה יושב ודן כל היום תורתו מתי נעשית, אלא לומר לך כל דיין שדן דין אמת לאמיתו" (שבת י').

לכל אדם דתי יש זמן או רגע בחיים שלו שיש לו קצת התעוררות מלמעלה, שירגיש חיות בזה שהוא יהודי. והגם שבאופן כללי, האדם נמצא בכמה מצבים, שאין בו שום חן דקדושה, ולפעמים יש שהוא שוכח בכלל שיש קדושה בעולם, ואפילו שזוכר הוא רק מטעם חינוך, היינו רגילות. לדוגמא, יש לפעמים שהאדם מברך ברכת נהנין ולא מרגיש אפילו למי הוא מדבר, ומה הוא מדבר. ומה שאמר ברכה הוא מצד הרגילות.

מסתכל אני על נקודה קטנה הנקראת אהבת הזולת. ואני חושב עליה: מה אני יכול לעשות בכדי להנות את הכלל.

שמאל נקרא גוון אדם, שהוא הארת חכמה, מבחינת ג"ר דחכמה.

האדם הזה מוקף מחוט שחור, שהוא סוד הדינים דמסך דחיריק הממעטו מג"ר.

כשהאדם רואה שיש לו הפרעות בעבודת ה', והוא רוצה להתפלל לה' שיהיה לו כח לעבודה, מה עליו לבקש. כלומר, יש ב' אפשרויות: א) שה' יסלק ממנו את ההפרעות, ממילא הוא לא יצטרך לתת כוחות גדולים בכדי ללכת בדרכי ה'. ב) שה' יתן לו טעם יותר גדול בתורה ובתפלה ובמעשים טובים, ועל ידי זה ההפרעות לא יוכלו לעכב אותו, כי כאשר לתורה ומצוות יש חשיבות, להפרעות אין מקום ושליטה.

בעץ הדעת יש ענין של שמירה, היינו שהאדם צריך לשמור עצמו ממחשבות זרות. היות שעץ הדעת, נקרא טוב ורע, לכן צריכים לשמור את עצמו, מהרע אשר שם.

תשובה מועילה רק על מלכות הממותקת בבינה, שיש זמן קטנות. ובגדלות, אח"פ חוזרים להמדרגה, שהם שבים, כלומר שיכולים להשתמש עמהם בעל מנת להשפיע. וזה נקרא שמועילה תשובה, היינו שיכולים לתקן, שיוכלו להשתמש עם כלים דקבלה.

ברכת חובה פירושה שהגוף מחייב אותו לברך. היינו הגוף שהבורא ברא אותו בטבע, שאם הוא מקבל טובות ממישהו, אזי הוא מברך אותו. וזה נקרא ברכת המזון מדאורייתא. ואינה מצווה, היינו שהגוף אינו מחייב אותו לברך, כיון שהוא מרגיש שחסר לו עוד כמה דברים מה השני היה יכול לתת לו ואינונותן.

פירוש, ברוך האדם, אשר ה' שם בלבו את הבטחון, שיהיה לו בטחון. כי למדת הבטחון, צריכים שה' יתן את הבטחון.

כרעי המטה שקראן ה' שהיו קושרים אותו לרגלי המטה.

"מטה", נקרא מטה בחשיבות, היינו אמונה. כמו שאמרו חז"ל, שהיו רואים שהמלאכים נושאים את מטת משה, לכן עשו את העגל, שפירושו שבחינת אמונה של משה רבנו עליו השלום היתה אצלם בחינת שיפלות.

אמונה בתוך הדעת, נקראת רצועה בישה לאלקיא ביה חוביה. והטעם הוא, משום שעל ידה משועבדים בתוך הגלות, שלולי זאת היו יוצאים תיכף לחירות. כמו בישראל שהיו במצרים רד"ו שנה, או כמו שכתוב "ועינו אותם ארבע מאות שנה", שהענין הוא מה שהיו בונים היה תיכף נבלע בארץ "וימררו את חייהם בעבודה קשה" עד "ויאנחו בני ישראל מן העבודה", עד שנגאלו.

"מה טובו אוהליך יעקב". יעקב הוא מלשון עקביים וסוף. היינו מצב השיפלות הכי גרוע שהאדם מרגיש, היינו שאין הוא רואה שיהיה בעולם משהו, שיהיה בידו לקחת מהם תענוג. והוא אומר, הלא תכלית הבריאה היא להיטיב לנבראיו, וכמו שכתוב שעיקר טוב ועונג הוא בתורה ומצוות. והוא הרי לא מרגיש שום טעם והנאה בתורה ומצוות, הגם שכתוב "כי הם חייך ואורך ימיך". והוא לא רואה את זה.

כשאדם לומד תורה, הנה האדם נקרא תחתון, כלומר שהוא דואג רק לתועלת עצמו.

תפילין של יד מניחין על יד כהה, שהוא שמאל. ויש שם ז' כריכות, שהם נגד ז' מדות. וכל כריכה היא בחינת עליות וירידות. אבל יחד עם זה מתקדמת, היינו שכל גלגל וגלגל כשעולים למעלה מוכרח להיות נקודת ירידה, אחרת אין מקום לעלות. כי אם אין כלי אין אור, אין חסרון אין מילוי חסרון.

ניתנו לנו מצוות מפי ה', שהן דאורייתא, וגם מצוות דרבנן, ומנהגי ישראל, שעל ידיהן יש לנו מה להנות להבורא. שאחר כך יתגלו האורות שנמצאים במצוות האלו.

"הרבה למדתי מרבותי" (מכות י.). רבי לתלמיד הוא על דרך השפי'. "ומחבירי יותר". חבר מבקש מחבירו שילמד עמו, שבכך יעשה לו טובה.

אמונה נקרא בחינת שלא כדרך הטבע, היות שזהו למעלה מהדעת. ובתוך הדעת נקרא טבע, שמוטבע כח באדם שאת מה שהוא מבין ומרגיש הוא יכול לעשות.

פרי חכם ח"ב דף ל"ו (ד"ה ובדרך)

אין לה מעצמה כלום אלא מה שנותנים לה אחרים. מלכות הנקראת רצון לקבל, אסור לקבל לעצמה, היינו לבחינתה משום הצימצום. ועל ידי זה שהיא לא רוצה לקבל, היינו להמשיך לבחינתה, אז היא מקבלת מאחרים, היינו מה שמשפיעים לה.

אבא נקרא שלם א'. הוציא את הבינה, היינו השכל לחוץ, מהמדרגה, ולא להשתמש עם השכל. מדוע אודות בנה, כדי שיוכל לקבל את ההבנה, היינו הדעת, ושלא יפגום עם הכלי קבלה שלו. לכן מתחילים עם עבודה שלמעלה מן הדעת, שאין הכלי דקבלה יכולים להתאחז שם. מה שאין כן במקום שהדעת מסכים לעבודה, כבר יש אחיזה לכלי קבלה, אחרת לא היה מסכים הדעת לעבוד בעל מנת להשפיע.

הכלים השבורים והמתים עולים עם הנצוצין לעיבור על ידי הרשימות שקיבלו את האור שלהם. למשל, הנבראים, לאחר חטא אדם הראשון, נבחנים לכלים שבורים ומתים, היינו הכלים שלהם הם רק בקבלה עצמית, שנפרדו מהחיי החיים.

רבי שמעון אמר, שדוד המלך לא היה לו חיים כלל, מלבד שאדם הראשון נתן לו משלו ע' שנה. עוד פירוש, האבות הניחו לו מחייהם כל אחד מהם, אברהם יעקב יוסף. יצחק לא הניח לו משום שהוא בא מצדו. היינו מצד שמאל. פירוש, ששמאל נקרא חושך. וזהו שכתוב "אברהם הוליד את יצחק" זהר (וישלח טז אות נד).

אדם הראשון בחינתו הוא עפר, כמו שכתוב "ויצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה", שפירוש עפר, שאינו ראוי לזריעה.

כפירה היא עונש, שהוא צריך להסתכל על גוף שני, איך שהוא מדבר נגד הדעת, שצריכים לרחם עליו, ולעורר רחמים עליו, שיחזור למוטב.

עבודת האדם צריכה להיות עיקר בכדי להגיע לבחינת "לאוקמא שכינתא מעפרא".

שפירושו, ענין מלכות שמים, היינו לקבל עול המלכות, שהיא אמונה בה' לצורך שמים, ולא לתועלת עצמו. והיות שהאדם נברא ברצון לקבל לעצמו, אין האדם מסוגל מצד הטבע לעבוד לתועלת ה'.

זמן הנחת תפילין הוא מזמן שמתחיל לראות חבירו בד' אמותיו. ומה מרמז לנו זה בעבודה.חבירו נקרא הקדוש ברוך הוא, כמו שכתוב "רעך ורע אביךאל תעזוב", "למען אחי ורעי". ד' אמות, נקרא האדם, שהוא בחינת ד' אמות.

שקלים, שענין שקל פירוש שהאדם שוקל בדעתו מה לעשות. ו"מחצית השקל", פירושו מלשון תפלה עושה מחצה, שהוצרך להתפלל שה' ישלים את רצונו.

"שובה ישראל עד ה' אלקיך". דרשו חז"ל "גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, שנאמר עד ה' אלוקיך" (יומא פו). כסא הוא מלשון כיסוי ומלשון כסא (עיין בהקדמת הזהר, בהסולם). "כי כשלת בעונך", כי "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם" (גיטין מג.).

לפי מה שהאדם מעריך את גדלותו יתברך, ממש באותו שיעור הוא רואה את ענותנותו. כלומר שהבורא הוא עניו, שפונה להאדם. אם הבורא לא כל כך גדול, ממילא הוא לא כל כך עניו, משום שהאדם גם גדול במידה כלשהי.

ויש לשאול למה גילו, אם חזרו וכיסו יותר. ויש לפרש שהכונה למי שראוי גילו טפח. ולמי שאינו ראוי, בכדי שלא יראה את האמת, לכן הוצרכו לכסות טפחיים.

בהקדמה לספר אמרי יוסף מאדמו"ר מספינקא, מביא שם בשם הרה"ק מהר"ח מצאנז זצ"ל פירוש הפסוק, "כבוד אלקים הסתר דבר, וכבוד מלכים חקור דבר" (משלי כ"ה).

"במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בה" (ברכות לד:).

לאור החכמה יש ב' תפקידים. כשהוא מאיר, באים לידי הכרת הרע. ואחר כך, כשכבר יש לו לאדם הכרת הרע, יודע שלא יכול להשתמש בכלים דקבלה. ואחר כך הוא מאיר ונותן כח בכלי דקבלה, שיוכלו לקבל בעל מנת להשפיע. נמצא שיש כאן ב' פעולות לצורך הכלים. ג' הוא השפע דאור החכמה, שמאיר לאחר שיש לו כלים מתוקנים שיהיה בעל מנת להשפיע.

"אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו התורה, דיינו". המפרשים הקשו, בלי תורה מה שייך לומר "דיינו". הלא הקדוש ברוך הוא ברא את העולם בשביל תורה, כדברי חז"ל על הפסוק "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ע"ז ג.).

צמצום ב' בז"ת דנקודים היו נפרדים משום שלא היה בהם תיקון קוים, הנקרא מקושר.

"דרש רבא, מפני מה נענש דוד, מפני שקרא לדברי תורהזמירות, שנאמר "זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי". אמר לו הקדוש ברוך הוא, דברי תורה שכתוב בהן "התעיף עיניך בו ואיננו" אתה קורא אותן זמירות, הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו דכתיב "ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש", ואיהו אתייה בעגלתא. ופירש רש"י, "בבית מגורי", כשהייתי בורח מפני אויבי ויגורתי מפניהם, הייתי משתעשע בחקיך והיו לי זמירות לשעשועי. התעיף לי וכפלת, שאם תכפיל עיניך לסתום עין בהיסח הדעת מהסתכל בהם מיד ואיננו. מהרש"א: "זמירות", כי הזמר הוא בפיו של אדם לפי שעה, אבל דברי תורה הם תמידיות שלא למשוך מפיו כדי שלא ישתכחו ממנו (סוטה לה.).

ענין שיתוף מדת הדין ברחמים, שעל ידי זה נעשה התחתון ראוי למוחין, וענין אח"פ בעליון שנפלו לתחתון.

זה ידוע שעיקר עבודה היא הבחירה, היינו "ובחרת בחיים", שיהיה דביקות, שהיא בחינת לשמה, שעל ידי זה זוכין להיות דבוק בחיי החיים. ובזמן שיש השגחה גלויה, אין מקום לבחירה. ומשום זה העליון העלה המלכות, שהיא מדת הדין, לעינים. שעל ידי זה נעשה הסתרה, היינו שניכר אצל התחתון שיש חסרון בהעליון, שאין גדלות בהעליון.

ענין מסירות נפש, שהאדם צריך לקדש שם שמים ברבים, היינו כשהרבים מכריחים אותו לעשות עבירה, שהיא בבחינת "יהרג ואל יעבור", היינו אם כוונת הרבים היא להיות עובד עבודה זרה, אזי אפילו על ערקתא דמסאני גם כן נוהג ענין של "יהרג ואל יעבור".

על דרך העבודה, ענין יסורים ממרקין, על דרך שאמרו חז"ל "אני מעמיד עליכם מלך כהמן שבעל כורחכם יחזיר אתכם למוטב" (ברכות ה.). היינו שטבע הרצון לקבל, שהוא רוצה להנות מהחיים.

אור דחסדים אינו יכול להאיר במקום שנצטמצם. היינו בדומה לאדם שעוסק כל היום בדברים בטלים, וכשבא לתפילה הוא רוצה להתפלל בכוונה. ומכל מקום אנו רואים שנותנים לו מחשבות זרות, ואינו יכול לכוון דעתו בתפילה. הגם שענין תפילה הוא בחינת להשפיע, היינו שהכלי שלו הוא אור דחסדים, ולמה אין מאיר לו אז אור דחסדים.

"משה עבדו", נקרא "אמונת חכמים". כל מה שחכמים אומרים נקרא "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", שמאמינים שמשה קיבל תורה מפי הקדוש ברוך הוא.

האדם מקבל הנאה מג' כלים הנקראים עתיד, הווה ועבר.

הנאה הכי גדולה היא מהעתיד. לדוגמא, כשהאדם חושב שיזמינו אותו לאיזו חתונה או סעודה חשובה, שהגם שבעירו ישנם אנשים רבים, אבל לסעודה זו הזמינו רק כמה אנשים חשובים, והוא אחד מהם. והסעודה והחתונה יהיה בעוד זמן מסויים, אבל הוא כבר נהנה מהעתיד. על דרך שאמרו "הרהורי עבירה קשים מעבירה" (יומא כט.), היות שיש לו זמן רב להנות מהעתיד.